קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

כוחה של אופימיות

11. איך להתמודד עם עוינות

"אני חושבת שהתחתנתי עם האדם הלא-מתאים," סיפרה לי האישה הצעירה. "אנחנו נשואים שנתיים בלבד והנישואים שלנו על הקרשים."

כאשר התחלתי לאסוף קצת מידע על המריבות והמחלוקות שלהם, התברר לי שהיא לא התחתנה עם האדם הלא מתאים בכלל. הזוג הזה פשוט היה צריך ללמוד כיצד לבטא רגשות מבלי להרוס את היחסים. אנשים אינם יכולים לחיות יחדיו באותו בית או להיזרק יחד לאיזה שהוא מקום למשך הרבה שעות מבלי להיתקל זה בזה הרבה פעמים ולדרוך לפעמים זה על אצבעותיו של השני.

ההבדל בין עוינות לכעס

מאחר ואהבה היא מרכיב כה חיוני לבניית אופטימיות, אנו חייבים להקדיש עוד כמה עמודים לנושא לפני שנעבור לתכונה הבאה. נדבר במיוחד על המכשולים לאהבה כמו עוינות ומציאת פגמים.

אוסף של מחקרים שנערכו לאחרונה מגיע לאותן מסקנות: אנשים שהינם עוינים באופן כרוני, הרואים את העולם דרך עדשה של חשדנות וציניות, לא רק משאירים מאחוריהם שביל של קורבנות אלא גם מקצרים את חייהם שלהם. ד"ר רדפורד וויליאמס, רופא פנימי וחוקר לרפואה של ההתנהגות במרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, אומר שעוינות היא הרסנית. לפני שלושים שנה, שני רופאי לב מסאן פרנסיסקו, ד"ר מאייר פרידמן וד"ר ריי  רוזנמאן טבעו את המונח "טיפוס מסוג A" כדי לתאר אדם שאפתני, תחרותי, ממהר תמיד ומתמקד באכזריות בעבודתו. מחקריהם הראו שאדם כזה מועד יותר למחלות לב.

לרבים יש ספקות בנוגע למחקר זה משום שנראה לנו ברור שאנשים שמקפידים להיות עסוקים והינם מסורים לעבודתם הם בדרך כלל מאושרים ובריאים יותר. עבודתו של הפסיכולוג ד"ר וויליאמס מחדדת את המחקרים המוקדמים במידה רבה. הוא מראה שהקבוצה בעלת הסיכון הגבוה ביותר מתוך האנשים מסוג A: הם האנשים הכעוסים והעוינים. בשימוש במבחן פסיכולוגי המודד בין השאר גם את רמת העוינות אצל אדם, הוא מצא שסטודנטים לרפואה שהוגדרו כעוינים היו בעלי סיכוי גדול פי חמישה ללקות בהתקף לב מאשר סטודנטים אחרים. מחקר דומה בחן 118 עורכי דין שענו על המבחן הנדון כסטודנטים למשפטים באוניברסיטת צפון קרוליינה. לסטודנטים שהשיגו את הציון הגבוה ביותר בסולם העוינות היה סיכוי גדול פי 4.2 למות שלושים שנה לאחר מכן ממחלות לב או גורמים אחרים.

תרופת הנגד לכעסים ועוינות

אם אתה מרגיש כעס ועוינות, מה אתה יכול לעשות בעניין? התשובה אינה טמונה בניסיון לחיות עם הכעס, לבלוע אותו בתסכול. איש מהחוקרים אינו טוען שאסור להפגין כעס מפעם לפעם. בחיים המודרנים יש הרבה מצבים הגורמים לתסכול, והבעת התסכול הזה בדרך הנכונה היא דבר טוב לבריאות. הבעיה מתעוררת, אומר ד"ר וויליאמס, כאשר העוינות היא כרונית, כאשר היא הופכת לסגנון אישי קבוע.

תרופת הנגד היא לפתח את מה שד"ר וויליאמס מכנה "לב נותן אמון". הוא מפרט שנים עשר צעדים לפיתוח גישה ידידותית יותר. כמה מהצעדים הם ברורים מאליהם, כמו לימוד הרפיה בעזרת מדיטציה, אולם מספר מפתיע מההצעות דומות לתרפיה הקוגניטיבית בה דנו בפרקים קודמים. אנשים הלומדים להקשיב למחשבותיהם ולגלות את עצמם מטפחים נקמנות והערכות ביקורתיות של אחרים - הרגלי חשיבה על אחרים הגורמים לנו להיות פסימיסטים - יכולים להחליפם בתגובות סבירות יותר. למשל, אם לוקח למעלית זמן רב להגיע, חשוב על סיבה טובה שגרמה לה להתעכב במקום לחשוב מיד שאדם אחר בלתי מתחשב מחזיק את המעלית. נסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של אדם אחר, אומר וויליאמס. אמפטיה יכולה לרכך את הלב הנסער ביותר.

הדבר בו אנו דנים כאן הינו למעשה תכונת הסובלנות. פעם ראיתי את האימרה הבאה תלויה על קיר במשרד: "אהבה באה לאלה המסוגלים לקבל את הטבע האנושי כמות שהוא."

ככל שנהיה רגועים יותר ביחס לחוסר השלמות שלנו, כך נהיה סובלנים יותר כלפי העולם כולו.

הכוח להבין

ברשימת הדרכים שד"ר וויליאמס מציע לאנשים המעונינים לשחרר את עצמם ממתח, הוא משתמש בקטגוריה שאינה מקובלת על רופאי לב. הוא ממליץ על סלחנות:

"במקום להאשים את אלה שלא נהגו בך יפה, במקום להמשיך להתנגד להם ולחפש נקמה, נסה להבין את רגשותיהם של אלה שפגעו בך. אם תוותר על ההתנגדות ועל הרצון לגמול להם, אתה עשוי לגלות... שהמשקל של כעסך יורד מכתפיך, מקל על כאבך ומסייע לך לשכוח את העוולה."

כולנו מתקשים לסלוח, במיוחד לאלה שאיננו אוהבים וחוזרים שוב ושוב על השגיאות שלהם איתנו (האירוניה היא שהאנשים הבלתי-אהובים האלה הם בדרך כלל אלה הזקוקים לאהבתנו יותר מכל). וויליאמס מגלה משהו מאד חשוב כאשר הוא ממריץ אותנו לנסות להבין את רגשותיו של אדם שפגע בנו. הבנה ואהבה אינן ניגודים אלא דבר אחד. כולנו חווינו את החוויה של סלידה מיידית מאדם בפגישה הראשונה, אבל אז, כאשר שמענו עליו יותר והתחלנו להכיר את ההיבטים השונים של אישיותו, היינו מסוגלים להיות סובלנים יותר כלפיו, ובמקרים מסוימים, אפילו למדנו לאהוב אותו.

רוברט פאלגהם, מחבר הספר All I Really Need to Know I Learned in Kindergarten"" אומר שככל שאנו יודעים יותר על הטבע האנושי, כך גדל הסיכוי שניתן לאנשים ליהנות מהספק. הוא אומר שלעתים הוא מופתע לראות זוג של שני אנשים שמנים וביתיים קמים ממקומם ורוקדים וולס כמו זוג מלאכים. "כאשר אני רואה אנשים כאלה ברחוב," הוא כותב, "ומתחיל להתנשא עליהם, קול טוב יותר בתוכי אומר 'אולי גם הם רקדנים', ואני מרגיש טוב יותר ביחס אליהם, וגם ביחס לעצמי."

המרצת עובדיך

כאשר אני משוחח עם קבוצות עובדים ונפגש עם מנהלים בכירים מצליחים, אני תמיד שואל מהו הסוד שלהם, ובתדירות מפתיעה הם נותנים לי את אותה תשובה: "יש לי עובדים טובים."

השאלה היא האם מנהיגים אלה הם מצליחים יותר משום שהם יודעים כיצד למצוא אנשים מוכשרים ומנהלים אחרים אינם יודעים? אולי זהו חלק מהסוד, אבל הרבה יותר חשובה לדעתי, היא נקודת-המבט הבסיסית ביחס לטבע האנושי המסתתרת מאחורי תשובה זאת. הם מאמינים באנשים, הם נהנים לעבוד עם אנשים, והם נהנים לפתח אותם. התוצאה היא נאמנות חזקה מצד הצוות.

יש אנשים המגיעים במהירות למשרות ניהוליות כתוצאה ממשמעת עצמית, אולם אז הם מתקשים בעבודה עם אנשים שאינם שותפים לדחף זה. קל לכעוס על עובד כאשר חושבים, "מדוע הוא אינו קם ומתחיל לעבוד? יש לו יותר תירוצים שלא לעבוד מאשר לכל אחד אחר. הוא כל היום חושב על דרכים להרגיז אותי! אולי אני צריך לפטר אותו וזהו."

מהלך מחשבות כזה, אפילו אם הוא רק חולף, עלול לגרום לאדם הגיוני בדרך כלל להתפרץ בכעס בלתי-סביר ולהרוס יחסים עדינים. דרך חשיבה טובה יותר הייתה יכולה להיות: "חייבת להיות דרך להזיז את הבחור הזה. הוא מבריק וסביר להניח שהוא מעונין להצליח בעבודתו באותה מידה שאני רוצה שהוא יצליח. לעת עתה, אני אצא מהנחה שיש לו כוונות טובות ושהוא רוצה לצאת מהמצב הזה. אם אפטר אותו ואשכור עובד חדש, איש אינו מבטיח לי שהבעיה תיפתר. אני צריך לשאול אותו מה הוא חושב על הבעיה לפני שאקפוץ למסקנות. אולי אנחנו יכולים להגיע לפתרון יחדיו."

אופטימיסטים מעשיים אינם פריירים, והם אינם מנוצלים על-ידי אחרים, אלא יש להם דרך להוציא מאנשים את הטוב ביותר שבהם.

אמונה במין האנושי

למנהיגים הטובים ביותר יש הערכה רבה לכבודו של הפרט. למרבה הצער, כאשר אנשים מזדקנים או כאשר יש להם ניסיון של מספר שנים במקצועות השירות, הם עלולים להפוך לצינים בנוגע למין האנושי ולשכוח לכבד כל פרט. בתופעה הזאת נתקלים לעתים קרובות אצל אנשי שיווק והיא קיימת גם אצל מורים ופסיכולוגים.

ידיד שלי שהוא פסיכולוג וותיק סיפר לי: "כאשר אני מפקח על עבודתם של פסיכותרפיסטים צעירים, אני מודאג מאלה המתייחסים בהתנשאות מסוימת למטופליהם. אולי הם פשוט מנסים להישמע מתוחכמים, אבל לא נראה לי שהם מעונינים במיוחד בסיפורים של המטופלים, וזהו סימן רע.

מצד שני, אני מתבונן בשותפי, העובד כרופא קרוב לארבעים שנה. הוא התחיל כרופא משפחה ואז עבר לפסיכיאטרייה. הוא המאבחן הקפדן ביותר שאני מכיר, ואחרי כל שנות העבודה שלו עם מטופלים מופרעים (שהרבה מהם הם דור שני ושלישי למשפחות נזקקות), הוא ממשיך להתעניין בכנות בפרטים היומיומיים של חייהם. אני יודע זאת משום שלפעמים אני עומד ליד מכונת הקפה כאשר הוא מקבל מטופל חדש הבא למשרדו ואני שומע כיצד הוא מברך אותו ואת הפטפוט המשעשע שלו כאשר הוא מתכונן לתת למטופל זריקה. ברור שהוא מוצא אצל מטופליו דברים מהם הוא נהנה ומעריץ, והוא אינו נעלב כאשר לא כולם נרפאים. חלק מהמטפלים הצעירים יותר במרפאה שלנו מגיעים עם שאיפות משיחיות לרפא את כולם, והם נעשים מאד מתוסכלים כאשר המטופלים אינם משתפרים בקצב לו ציפו. מאחר ושותפי שימש כרופא משפחה, הוא הרבה יותר סבלני ולפעמים מצטט את המוטו הבא:

תפקידו של הרופא:

* לרפא לפעמים

* לעזור לעתים קרובות

* לנחם תמיד"

מחקר מיוחד שנערך על ידי  המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש חשף כמה אבחנות מפתיעות בנוגע ליעילות ההשוואתית של סוגים שונים של טיפולים פסיכולוגיים אצל מטופלים הסובלים מדיכאון. המחקר הארוך כלל עשרים ושמונה מטפלים ו250- מטופלים, והשווה בין ארבעה סוגי טיפול:

 (1) טיפול תרופתי עם אימיפרמין (תרופה נפוצה לטיפול בדיכאון)

 (2) טיפול קוגניטיבי

 (3) תרפיה בין-אישית, בה המטופלים לומדים לבנות קשרים חברתיים טובים יותר

 (4) ניהול קליני שהינו קצת יותר מהפגנת עניין מצידו של הרופא עם תוספת של מתן תרופת דמה (פלסיבו).

השיטה האחרונה הייתה יעילה כמעט כמו שלוש האחרות. המטופלים נפגשו עם הרופא למשך עשרים עד שלושים דקות והוא לא הציע פסיכותרפיה רגילה אלא רק הפגין דאגה למצבי רוחם, התעניין באופן אוהד ונקט במהלך של "המתנה בוחנת". לדעתי המסקנה מהמחקר ההשוואתי הזה הינה כי לאנשים הסובלים מדיכאון, השיטה בה משתמשים אינה חשובה כמו הפגנת העניין והחיבה.

גישתנו לאנשים קובעת במידה רבה את האופן בו הם יגיבו לנו. הפסיכולוג האמריקאי, לו טייס, אומר: "אולי לא תשיג את כל מה שאתה רוצה בחיים, אבל אתה תשיג את מה שאתה מצפה."

 אם אתה מצפה שלקוחותיך יתייחסו אליך כאל אזרח מדרגה שניה משום שאתה עובד במכירות, אם אתה מצפה שהם ימתחו ביקורת על המוצר שלך ויאמרו לך שמחיריך גבוהים מדי, יש סיכוי גבוה שזה מה שיקרה. מצד שני, אם אתה מצפה שהם יהיו אנשים בעלי כוונות טובות הזקוקים למוצריך ורוצים לתת בך אמון, רוב הסיכויים שאלה הם האנשים שתפגוש. הציפייה היא המפתח.

כששהיתי בארה"ב סיפר לי אחד ממכרי, פסיכולוג בעל קליניקה משגשגת: "כשטסתי במטוס לא מכבר, עשיתי טעות כאשר סיפרתי לאישה שישבה לידי שאני פסיכולוג. "או," היא אמרה בשמחה. "אתה בדיוק האדם עימו רציתי לדבר. בעלי מנותק לגמרי מהמציאות." ובמשך השעה שלאחר מכן היא סיפרה לי כמה היא שונאת את לוס אנג'לס וכמה היא מנסה לשכנע את בעלה לעבור איתה לקטצ'אם, איידהו. היא שנאה את האוויר המזוהם של לוס אנג'לס ותרבותה. מצב הפשיעה הוא איום, הפקקים בכבישים נוראים, איש אינו ידידותי, כולם רוצים לרמות אותך והאנשים שעברו לגור בשכונה שלהם הם חלאות.

זאת הייתה גברת נחמדה, ואני מקווה שהיא תהיה מאושרת יותר בקטצ'אם, אבל שמתי לב שהאנשים שהינם אומללים בלוס אנג'לס הם בדרך כלל אומללים גם בקטצ'אם. מצד שני, אנשים המאמינים שאהבה היא הכוח הגדול ביותר שיש לנו, מוצאים דברים ליהנות מהם באנשים סביבם, מבלי להתחשב במקום בו הם נמצאים".

נקודת מבט נאורה על שגיאות

לאישה שאני מעריך מאד היה מטבח עמוס בסיסמאות המקובלות, אבל מעל הכיור היא תלתה סיסמה אחת מעניינת: "האהבה שוכחת שגיאות." אופטימיסטים אינם מטפחים טינה או זיכרונות של פגיעות ישנות. אין זה משום שהם אוהבים כל כך את המין האנושי אלא משום שיש להם דרך חשיבה ייחודית בנוגע לשגיאות. הם מתייחסים אליהן כאל קרש קפיצה ללמידה.

מנהל פרויקט בחברת המחשבים י.ב.מ. שהפסיד 10 מיליון דולר נקרא לפגישה במשרדי ההנהלה.

"אני משער שאתם עומדים לתת לי מכתב פיטורין." הוא אמר.

"מה פתאום?" השיב הבוס שלו. "רק עכשיו גמרנו להשקיע 10 מיליון דולר בחינוך שלך."

גישה אופטימית הופכת אותך למושך יותר

דנו בנושא האהבה בצורה מעמיקה מהסיבה הפשוטה שאדם אינו יכול להפוך לאופטימיסט ללא אהבה. אולם אם אתה נעשה יותר אופטימי כאשר אתה אוהב יותר, הצד השני של המטבע הוא שתמצא יותר אהבה כאשר אתה אופטימיסט.

מספרת הפסיכולוגית רינה ב.: "לא מכבר קיבלתי מכתב ממטופלת שלי שלא פגשתי מספר שנים.

"זוכרת אותי?" היא כתבה. "אני הייתי המטופלת שלא הצליחה להחזיק באף גבר."

זכרתי אותה היטב. זאת הייתה אישה מעניינת מאד.

"אין לי בעיה למשוך גברים," היא התחילה לספר לי בפגישה הראשונה. "למעשה, המצב הפוך. אבל לאחר שלושה או ארבעה שבועות היחסים מתחילים להתקלקל. זה קורה לעתים כל כך קרובות עד שאני בטוחה שהבעיה היא אצלי."

בפגישות הבאות, התברר לי שהגישה שלה אכן הבריחה גברים. בנעוריה היא סבלה מחוויה קשה שנתנה לה סיבות טובות להיות צינית ועוינת. לא היה קשה להבין מדוע הגברים עזבו אותה לאחר מספר פגישות, חרף הופעתה הנאה.

כאשר דיברנו, היא אמרה שכדי להצליח עם גברים, היא יודעת שעליה לשנות את התנהגותה, אבל היא לא האמינה שהיא מסוגלת לעשות זאת (אופייני לפסימיסטים!). שלוש שנים קודם לכן היא הייתה בטיפול פסיכולוגי בו היא נכנסה אל התת-מודע וניסתה את הדרכים המקובלות להגעה אל הנוירוזות. הפעם הסכמנו לא להיות מוטרדים מדי מגורמי הדיכאון והתחזיות העגומות שלה. הדגמתי לה כמה מהתרגילים המקובלים בתרפיה קוגניטיבית ונתתי לה שיעורי בית שבועיים לזיהוי דפוסי החשיבה שלה. הרעיון היה לעבוד על שינוי ההתנהגות החיצונית, מתוך הנחה שאם היא תתחיל להתנהג כאדם נאהב יותר, היא אכן תהיה נעימה יותר. הייתה לה מוטיבציה רבה להתקדם, היא עבדה קשה מדי פגישה, ובזמן קצר עד להפתיע הפכה לאישה חייכנית עם עיניים בורקות.

כפי שקורה לעתים קרובות כאשר הטיפול מסתיים, היא נעלמה ולא שמעתי עליה במשך מספר שנים. לפיכך המשכתי לקרוא בלהיטות את המכתב.

"בוודאי תשמחי לדעת," היא כתבה, "שגדעון ואני נשואים כבר שלוש שנים, ועד כה, הכל נהדר. לא מכבר נולד לנו תינוק במשקל של שלושה וחצי ק"ג, ואינני יכולה לתאר לעצמי חיים טובים יותר." עד כאן סיפורה של רינה.

בשירו המפורסם לאהבה, פולוס מספר לנו שיש שלושה דברים בעלי חשיבות: אמונה, תקווה ואהבה. אין ספק שכדי ליצור ולשמור על רוח אופטימית אנו חייבים להיות בעלי כל השלושה. אבל פולוס צודק באומרו שרק דבר אחד חשוב מכל. זוהי האהבה.



Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved