כוחה של אופימיות

---

לאורך כל דפי הספר הזה אמרתי שיש לנו מידה רבה של שליטה על הגישה בה אנו נוקטים ביחס לעולם סביבנו וכתוצאה מכך, מידה רבה של כוח על העולם הזה. מבין כל היצורים החיים, רק בני אדם מסוגלים לשנות את גורלם על-ידי שינוי גישתם.

הארי אמרסון פוסדיק כתב על ילדותו במדינת ניו יורק. קיץ אחד, אימו שלחה אותו לקטוף סל מלא אוכמניות. "שירכתי את רגלי בהתמרדות," הוא מספר, ומילאתי את הסל לאט. ואז עלה בראשי רעיון חדש: זה יהיה נחמד להביא שני סלים של אוכמניות במקום סל אחד ולהפתיע את אמי. נהניתי כל כך מהמשימה החדשה של הפתעת בני הבית והם לעולם לא שכחו זאת. אולם למרבה הצער, לעתים קרובות שכחתי את הפילוסופיה מאחורי הרעיון הזה: אנו יכולים לשנות את מצבנו על-ידי שינוי גישתנו ביחס למצב. איש אינו מגלה פתאום שכדאי לחיות. אנשים תמיד צריכים לגרום לעצמם להרגיש שכדאי לחיות."

האם פסימיות היא גישה מציאותית יותר?

בתחילת הספר אמרתי שאיש אינו רוצה להיות פסימי, אבל יש כאלה הטוענים שהם פסימים פשוט משום שהם רוצים להיות "מציאותיים." אכן, כמה אינטלקטואלים מבריקים טענו שבעולם מלא עוולות ורציחות, וכאשר דבר נורא כמו השואה מתרחש במאה שלנו, תהא זאת טיפשות להתייחס לעולם באופן אופטימי.

עלינו לשקול היטב את השאלה הזאת. ללא ספק יהיה זה טיפשי לחיות כאילו אין בעולם כאב או אי-צדק. אבל האופטימיסטים המעשיים בעולם אינם חיים בהתעלמות מוחלטת מסבל. להפך, לעתים קרובות הם עצמם עברו סבל גדול.

ד"ר ויקטור פרנקל הוא פסיכולוג וסופר שמחשבותיו על השואה נוקבות במיוחד משום שהוא עצמו עבר אותה. ספרו "האדם מחפש משמעות", נכתב על סמך זיכרונותיו משלוש שנים באושוויץ, דכאו ומחנות ריכוז אחרים במהלך מלחמת העולם השניה. "תהינו," הוא אומר, "מה גורם לחלק מהאנשים לשרוד ולאחרים לגווע. הפרדוקס היה שדווקא אנשים שנראו פחות חזקים שרדו בחיי המחנה טוב יותר מאשר אנשים חסונים כביכול." ההסבר, הוא גילה, היה קשור להלך הרוח שלהם. להלן פירושו הרהוט של פרנקל לאותן שנים:

"הניסיון של חיי המחנה מראה שלאדם יש בחירה. היו מספיק דוגמאות, חלק מהן בעלות אופי הרואי, שהוכיחו שניתן להתגבר על אפתיה ולהדחיק את הכעס. אדם מסוגל לשמור על שיירי החופש הרוחני, עצמאות במחשבה, אפילו בתנאים מחרידים של לחץ נפשי וגופני.

אנו, שחיינו במחנות ריכוז, יכולים לזכור את האנשים שהילכו בצריפים כשהם מנחמים ומרגיעים אחרים, מחלקים את פיסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אבל הם הוכחה מספקת לכך שאפשר לקחת מאדם הכל חוץ מדבר אחד: החירות האנושית האחרונה - יכולת הבחירה של הגישה לכל מערך נסיבות שהוא, החופש לבחור את דרכנו."

כאשר פרנקל מדבר על החופש לבחור את גישתו של אדם אפילו בתנאי מחסור איומים כמו אלה של מחנה ריכוז, הוא מתאר אולי את העדויות הברורות ביותר שיש בנו ניצוץ אלוהי. היכולת להפוך את הרע לטוב, להמיר סבל בצמיחה, להפוך היבטים טרגיים של קיומנו לכוח של גישה אופטימית המונעת על-ידי אהבה - זוהי עדות לכוח אלוהי.

אנו אולי לא חיים במחנה ריכוז, אבל אנו עומדים לפני אותן אפשרויות. יש לנו את החופש לבחור בין רע לטוב, בין התאבדות לחיים, בין שנאה לאהבה, בין סיפוק מיידי ליעדים ארוכי-טווח. אם נרצה, אנו יכולים לאמץ את נקודת-המבט הצינית והפסימית על העולם. או שאנו יכולים לנקוט בעמדה של תקווה עיקשת מספיק כדי להאמין שהטוב ביותר עוד יבוא. הבחירה הזאת - של גישתנו - היא שלנו.

---