קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

כוחה של אופימיות

3. איך להיות אדון לגורלך

בהנחה שבעלי חשיבה חיובית הם אנשי פעולה, כדאי לחקור יותר לעומק את מקור ההתלקחות הזאת. מדוע חלק מהאנשים ממשיכים לנוע בעוד שאחרים יושבים אובדי עצות? מה מניע חלק מהאנשים לתקוף את הבעיה, אפילו כאשר הפתרון אינו נראה לעין? זוהי תכונה מספר שלוש:

* בעלי הגישה החיובית מאמינים שיש להם שליטה על חייהם

מסתבר ששאלת השליטה היא מורכבת למדי. הרבה אנשים המגיעים לטיפול פסיכולוגי נכשלים בהשגת הדברים שהם רוצים משום שהם נסחפים בזרם ללא יעדים מוגדרים וברורים. או, כאשר יש להם יעדים, הם חסרים תוכנית ממושמעת להשגתם. הבעיה אינה בכך שאנשים אלה הם עצלנים,  נאומי המרצה לא יועילו להזיז אותם ממקומם.  ככל שתרחיב  את הדיבור הנלהב על האפשרויות האינסופיות הניצבות לפניהם ועל כמה שחשוב להתמיד, כך ילך ויפחת הענין מצידם.

הבעיה עם אנשים אלה היא שיש להם מערך ייחודי של אמונות ביחס לאופן פעולתם של החיים. ועד שלא תסייע להם לשנות את מערך האמונות האלה, שום שיחות עידוד לא ישפיעו עליהם. אנשים אלה אינם עצלנים, הם פשוט פסימים ופסיבים משום שהם מאמינים שאין להם כל כוח לשלוט בעולמם.

בנסיון להבין את מקורותיה של הרתיעה הזאת, חזרתי וקראתי כמה מחקרים מפורסמים של הפסיכולוג האמריקאי, מרטין סליגמן, על מה שהוא קורא חוסר אונים נלמד. מחקריו חשפו שאנשים מדוכאים עברו בדרך כלל חוויות שגרמו להם להסיק שמבלי להתחשב במאמציהם, תמיד יהיו כוחות מנוגדים חזקים יותר מהם. כתוצאה מכך, הם הופכים לחסרי אונים ומדוכאים.

פסיכולוג ממכרי סיפר לי על מטופלת שלו עימה עבד יותר משנתיים. כאשר היא היתה בת תשע, אמה נהרגה בתאונת דרכים. לא קשה להבין כיצד היא גדלה עם קליפה נוקשה סביבה. היא לא רק חששה שאסונות נוספים עלולים להכות בה בכל רגע, אלא גם האמינה שמה שעשוי לקרות לה הוא במידה רבה מעבר לשליטתה. יכול להיות שהתאונה בה נהרגה אימה היתה מקרה, אבל ארוע בודד כזה יכול להפוך לבסיס עליו מושתתת כל תפיסת עולמו של אדם.

לחילופין, המאמינים המפוכחים בהם אנו דנים רכשו - לפעמים גם במקרה - את האמונה שיש להם מידה רבה של שליטה על הנסיבות. הבטחון ממנו הם נהנים כאשר הם יושבים במושב הנהג מסייע להם להמשיך זמן רב לאחר שהאחרים מתייאשים.

חרף השיתוק ממנו סבל כתוצאה ממחלת שיתוק ילדים, נשיא ארה"ב בעבר, פרנקלין רוזוולט היה אדם בעל מרץ גופני רב. כאשר הוא חזר לוושינגטון לאחר סיור מתיש כשהוא נראה רענן ונינוח, שאלו אותו כיצד הוא מצליח לעשות כל כך הרבה מבלי להתעייף. רוזוולט השיב, "אתם מדברים עם אדם שבילה שנתיים בלימוד כיצד להניע את הבוהן בכף רגלו."

ספקי התקווה

ד"ר ג'רום  פרנק, פסיכיאטר אמריקאי ידוע, נהג לומר שפסיכיאטרים הם יותר מכל "ספקי תקווה". חלק גדול של עבודתם הוא סיוע לאנשים לגלות שברוב המצבים פעולותיהם יכולות להשפיע על התוצאה, וכי מה שהם עושים אכן יוצר הבדל.

ניסוי שנערך בבית חולים באלבמה ממחיש את הנקודה הזאת. שני פסיכולוגים אמריקאים, א. טולבי וה. רייט יצרו "חדר נגד דכאון" בו הם היו מושיבים את המטופלים שסבלו מדיכאון ומרגיזים אותם במתכוון. למשל, המטופלים היו מתבקשים ללטש גוש עץ בנייר זכוכית ואז ננזפים משום שהם ליטשו בניגוד לכיוון הסיבים. לאחר שהם החלו ללטש בכיוון הנכון, הם ננזפו על ליטוש בכיוון זה. ההרגזה המשיכה עד שהמטופלים התפרצו. מיד עם ההתפרצות, הם היו מוצאים מהחדר בלווית התנצלות. במפתיע, לעתים קרובות, דכאונם של המטופלים החל להתמעט לאחר התרגיל הקטן הזה. כאשר הם גילו שהם יכולים להשפיע על המתרחש, אפילו אם זה בדרך קלה כמו להוריד את המטפל מעליהם, הדכאון חלף.

כוחן של הצלחות קטנות

ג'והן סנפורד, פסיכולוג אמריקאי חסיד שיטות טיפול יונגיניות מספר על מוזיקאי מקצועי שסבל מדכאון ואשר לא פסיכותרפיה ולא תפילות לא עזרו לו. יום אחד, ארע נקר בצמיג מכוניתו של אותו איש בזמן שנהג על הכביש המהיר. בהתחלה הוא עמד ליד המכונית ולא ידע מה לעשות מאחר והרבה שנים עברו מאז שהחליף לאחרונה צמיג במכונית. למרות שהוא לא ידע כיצד להשתמש במגבה ובמכשירים שבמכוניתו, הוא התחיל לעבוד על הבעיה. לאחר שעה של זיעה ומאבק, הוא הצליח להרכיב את הצמיג הרזרבי. ביושבו בחזרה במכוניתו הוא הבין פתאום שהוא אינו מדוכא עוד!

מה שקרה לא היה מסובך כל כך. המוזיקאי ניצב בפני עוד בעיה מרגיזה אחת. הפעם, במקום להניף את ידיו ביאוש ולחכות למכונאי, הוא נקט בפעולה ופתר את הקושי בעצמו. ההצלחה הקטנה הזאת הראתה לו דרך לגשת לבעיותיו הגדולות יותר. ללא ספק היתה לו יותר השפעה על גורלו ממה שחשב בתחילה.

כיצד אם אחת שימשה מקור השראה לבנה

ג'נרל אלקטריק היא אחת החברות התעשיתיות הגדולות בעולם . מנהלה בעבר, ג'ק וולץ', ניהל את החברה בעזרת כמה כללים נוקשים אבל פשוטים כגון:

* "התמודד עם המציאות כמות שהיא, לא כפי שהיית רוצה שהיא תהיה."

* "שנה לפני שאתה חייב לשנות."

* שלוט בגורלך, ולא, מישהו אחר ישלוט בו."

האמונה האחרונה חשובה במיוחד. מהיכן משיג אדם מצליח כמו ג'ק וולץ' את האמונה שהוא יכול לשלוט בגורלו? "הייתי בן יחיד," הוא אומר. "הורי היו כבני ארבעים כאשר נולדתי לאחר שש עשרה שנים של נסיונות להביא ילד לעולם. אבי היה כרטיסן רכבת, אדם טוב, חרוץ, פסיבי. הוא היה יוצא לעבודה ב5- בבוקר, וחוזר הביתה ב7:30- בערב. אמי ואני היינו נוסעים לתחנת הרכבת בסאלם, מסצ'וסטס כדי לאסוף אותו. לעתים קרובות הרכבת היתה מאחרת, ולפיכך היינו יושבים, מחכים ומדברים. אני הייתי מאד קרוב אליה... היא תמיד האמינה שאני מסוגל לעשות הכל. אמי היתה זו שלימדה אותי את עובדות החיים. היא רצתה שאני אהיה עצמאי. שלוט בגורלך - זה היה הרעיון המרכזי שלה."

מנהיגים אמיצים והחלטיים כמו וולץ' מניחים תמיד שיש להם השפעה על עתידם. מצד שני, יש אנשים שמטילים את האשמה לכל צרותיהם על הנסיבות: "איש לא יכול להצליח עם בוס כזה" ("בעל כזה...", "בעיות כספיות כאלו..." - יש אינספור ואריאציות). מה שהם אומרים למעשה הוא שהיקום פועל נגדם והם חסרי כוח לשנות את עולמם. כמובן, אם אתה מאמין שאינך מסוגל, אתה גורם לעצמך להיות כזה.

גבורה פסיכולוגית

כאשר תומאס אדיסון היה בן שבע, מורה בבית הספר הגדיר אותו כמקרה אבוד. בנוכחותו של הילד, אמר המורה למפקח שאדיסון הוא "אבוד" וכי אין טעם שהוא יבוא עוד לבית הספר. מפתיע לראות כמה פעמים נשפטו נשים וגברים דגולים באופן זה לפני שהפכו למפורסמים. בספר שקראתי פעם הופיעה רשימת הצהרות של מורים על תלמידיהם שהתבררו כבלתי-מדויקות בניסוח עדין:

על אברהם לינקולן - "כאשר לוקחים בחשבון שאייב נמצא רק ארבעה חודשים בבית הספר, הוא מצטיין מאד בלימודיו, אבל הוא חולם הרבה ושואל שאלות טפשיות."

על הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון - "וודרו הוא תלמיד יוצא דופן. הוא בן עשר ורק עכשיו מתחיל לקרוא ולכתוב. הוא מראה סימני שיפור, אבל לא כדאי לקבוע ציפיות גבוהות מדי עבורו."

על אלברט איינשטיין - "אלברט הוא תלמיד גרוע מאד. הוא איטי, בלתי-חברותי ותמיד חולם בזמן השיעור. הוא מקלקל את שאר התלמידים. לטובת כולם, כדאי שהוא יסולק מבית הספר מיד."

על אמליה אירהארט, הטייסת החלוצה - "אני מאד מוטרד מאמליה. היא מבריקה וסקרנית מאד, אבל ההתענינות שלה בחרקים ויצורים זוחלים אחרים והתעלולים שלה פשוט אינם מתאימים לעלמה צעירה. מן הראוי היה לנתב את סקרנותה לתחביב בטוח יותר."

המורה של זמר האופרה הידוע, קרוזו, אמר לו שאין לו קול. האדמירל האמריקארי, בירד, סולק בצעירותו מחיל הים מאחר ו"אינו מתאים לשירות." עורך ספרותי אמר לסופרת האמריקאית, לואיזה מיי אלקוט, שהיא "לעולם לא תהיה מסוגלת לכתוב ספרות פופולרית."

היבט מענין של האוטוביוגרפיות האלו: ללא ספק, כל אחד מהאישים האלה הגיע בשלב מוקדם של חייו למסקנה שהדמויות הסמכותיות בחייו לא יקבעו את גורלו. למעשה, אותם אישים היו אלה שעיצבו את גורלם במו ידיהם. הם גילו שהם יכולים, במאמץ, להתגבר על מגרעותיהם ולהוכיח שהתחזיות השליליות אינן נכונות. הגישה הפסיכולוגית האמיצה הזאת הפכה לשיטה שלהם להתמודדות עם כשלונות עתידיים.

חשיבותו של הרצון

מהו המקור של הבטחון העצמי הקיצוני הקיים אצל כמעט כל בעלי החשיבה החיובית, האמונה הזאת שהם מסוגלים להשיג דברים גדולים? האם הם מפריזים בערכן של יכולותיהם? בדרך כלל לא. הרבה אופטימיסטים שאני מכיר ממהרים לציין שאנשים אחרים מוכשרים יותר מהם. ועם זאת הם בטוחים שהם יוכלו להשיג כמעט כל דבר ולהשיג כמעט כל דבר בו יחשקו. התכונה הבלתי-מוחשית המבחינה בין אנשים מצליחים לאנשים מוכשרים שנכשלים היא פשוט כוח רצון. יש להם תשוקות חזקות יותר, שאיפות גבוהות יותר מהממוצע.

אדם צעיר ששאף ללמוד משפטים פנה פעם ללינקולן כדי לקבל עצה. לינקולן השיב, "אם אתה נחוש בדעתך להיות עורך דין, כבר עברת את חצי הדרך. זכור תמיד שנחישותך להצליח חשובה יותר מכל דבר אחר."

איש מכירות מצליח ממכרי סיפר את הדברים הבאים על ההתחלות שלו:

"בתחילת הקריירה שלי, בחנתי את עצמי מקרוב והגדרתי את תכונותי החיוביות ומגרעותי. נבהלתי מכמות המגרעות. לא היה לי כל נסיון במכירות, לא רכשתי השכלה רחבה וללא ספק לא היתה לי אישיות מקסימה. חסרתי כמעט את כל התכונות הדרושות לאיש מכירות טוב.

מבחינת מעלותי, יכולתי למצוא רק אחת. זאת היתה נחישות כה חזקה עד כדי כפייתיות - שאיפה בוערת ועצומה להפוך לאיש מכירות מעולה. אפילו בגיל צעיר הבנתי שהתכונה הזאת היא נכס מהסיבה הפשוטה שמעולם לא שמעתי על אדם שהצליח מבלי לרצות להצליח."

אם לא היינו יודעים על אדם זה דבר מלבד מה שהוא מצהיר על עצמו, היינו יכולים לחזות שהוא יגיע לפסגה. יתכן שלא מיד, אולי לא בשנים הראשונות של הקריירה שלו, אבל בסופו של דבר הוא יצליח. למעשה, הוא השיג את הדברים שרצה ופרש מעבודתו כאדם אמיד מאד.

טומי לסורדה, המנהל האגדי של קבוצת הפוטבול האמריקאית, הלוס אנג'לס דודג'רס, אוהב לומר לנבחרת שלו, "לא האצנים המהירים ביותר מנצחים בתחרויות ריצה. לא הגברים החזקים ביותר מנצחים בתחרויות איגרוף. המנצחים בתחרויות הריצה וההיאבקות הם אלה שרוצים לנצח יותר מכל." מובן ששאיפה וכוח רצון אינם המרכיבים היחידים בהישגים. יש דבר כזה הקרוי כשרון. כוח רצון אינו תחליף לכשרון, אבל הוא ממשיך להוות את הגורם הגורם לאנשים בעלי יכולת ממוצעת להשיג דברים יוצאי דופן.

כדי לסכם את תכונה מספר שלוש, בעלי חשיבה חיובית הם אנשי פעולה משום שהם מאמינים שיש להם מידה רבה של שליטה על עתידם. הם נושאים עימם שאיפה לוהטת להצלחה והם יודעים שהתשוקה הזאת תביא אותם למרחקים גדולים יותר - בעוד שאנשים פחותים - אנשים בעלי כשרון גדול יותר - יתייאשו ויישארו לצד הדרך.



Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved