קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

כוחה של אופימיות

7. איך לחזות את העתיד הנכון לך

פעם שאלתי אדם שהינו אלוף בקליעה ברובה, מהן התכונות הנחוצות כדי להצליח בספורט זה. "לאחר שאתה עובר רמה מסוימת, הסוד הוא התניה שכלית," הוא אמר. "כמובן שבהתחלה, צריך לעבוד קשה כדי ללמוד את הטכניקה, וחשוב לשמור על כושר טוב. אבל הכישורים הגופניים אינם חשובים כמו ההתניה השכלית. אנו קוראים לזה תחנת הכוח שיושבת לנו על הכתפיים. לא כל יום אני שובר שיא, אבל איני מניח ליום לעבור מבלי להקרין לעצמי בראשי את הסרט בו אני רואה את עצמי קולע באופן מושלם. אני עובר על כל השלבים בראשי לאט. לפעמים החזרה משעממת, אבל חייבים לעשות זאת באופן סדיר."

אופטימיסטים עושים תמיד את מה שעושה הצלף הזה. הם מדמיינים לעצמם דברים טובים שיתרחשו עבורם בעתיד.

התכונה השביעית, אם כך, היא:

* בעלי  גישה חיובית עושים שימוש בדמיון כדי לתרגל הצלחה

באולימפיאדה של שנת 1976, ברוס ג'נר זכה במדליית הזהב בקרב עשרה, ספורט מתיש הדורש מיגוון של כישורים אתלטיים ומרץ יוצא מן הכלל. מהם הגורמים להם מייחס ברוס את הצלחתו? "תמיד האמנתי שהנכס הגדול ביותר שלי אינו יכולתי הגופנית," הוא אמר, "אלא יכולתי הנפשית." גרג לוגאניס, הקופץ למים בעל כמה מדליות זהב אולימפיות, אלוף הגולף ג'ק ניקלאוס, והמחליק על הקרח סקוט המילטון, כולם מקדישים זמן להמחשה חוזרת בדמיון של קפיצות, חבטות וסיבובים משולשים מושלמים לפני שהם ניגשים לביצועם הממשי.

חשיבה עם דימויים

ניסיונות מוכיחים שבמקצועות ספורט מסוימים, ההמחשה השכלית יכולה להיות אפקטיבית יותר מתרגול גופני (הכינוי המקצועי לטכניקה זו הינו "דמיון מודרך"). אלאן ריצ'רדסון, מאמן התעמלות על מכשירים ידוע, ביקש מכמה מתאמנים שלו להמחיש לעצמם באופן שכלי תרגיל מסוים על המתח. הם התבקשו "לראות ולהרגיש את עצמם בדמיון עוברים דרך שלבי הפעילות במשך חמש דקות מדי יום, במשך שישה ימים לפני שהם ניגשים לביצוע התרגיל. ריצ'רדסון ציפה שאם אכן המחשה בדמיון היא אמצעי אפקטיבי לתרגול, אלה שיצליחו להמחיש את התרגיל לעצמם באופן הטוב ביותר, יצטיינו בביצוע המעשי של התרגיל יותר מאלה שלא עשו המחשה. וזה בדיוק מה שקרה.

תוצאות עוד יותר דרמטיות הושגו עם שתי קבוצות של שחקני כדורסל בעלי יכולת שווה בקליעה חופשית לסל. קבוצה אחת התבקשה להתאמן מדי יום; הקבוצה השניה לא הורשתה להתאמן, אבל הקדישה זמן מדי יום להמחשה שכלית של עצמם קולעים לסל. כאשר שתי הקבוצות התחרו זו עם זאת, הקבוצה שביצעה המחשה ניצחה.

מאמן הפוטבול האמריקאי, בר בריאנט, הוביל את קבוצתו ל 323 ניצחונות במשחקי פוטבול בין מכללות לא רק משום שהוא מאמן נוקשה אלא גם משום שהוא אמן בציור תמונות. בשיחות שהוא עורך עם השחקנים לפני המשחק, הוא מסייע לשחקנים להריח את הניצחון. הוא מתאר להם את התחושה הנהדרת בחדרי ההלבשה לאחר הניצחון, את החיבוקים של חברותיהם. כאשר תמונות כאלו מוקרנות בראשך, אתה נוטה לנצח בהרבה משחקים.

מנכ"ל של חברה גדולה נזכר בעבודתו הראשונה: "התחלתי את קריירת המכירות שלי במכירת סירים ומחבתות מדלת לדלת. ביום הראשון השגתי רק מכירה אחת מתוך ארבעים ניסיונות. אולם לעולם לא אשכח את פניה של האישה שקנתה אצלי... כיצד הבעתה השתנתה בהדרגה מחשדנות ועוינות לעניין עד לקבלה הסופית. במשך שנים נהגתי להיזכר בפניה כמעין קמע כאשר הזמנים היו קשים."

הרבה אנשים מדוכאים שינו את נקודת מבטם פשוט באמצעות שינוי אופן השימוש בדמיון. הם למדו להחליף את הסרטים המוקרנים במוחם בדימויים חיוביים.

דאגה

דאגה היא לא יותר ולא פחות מאשר שימוש לא נכון בדמיון. במקום להשתמש בדמיון כדי להקרין אירועים משמחים, הדאגן הכרוני צופה באסונות ובהשפלות אישיות על המסך הפנימי שלו.

הדבר העצוב ביחס לתמונות הוא שברוב המקרים האירועים האלה הינם רק אפשרויות קלושות. מרק טוויין אמר שהוא התנסה בהרבה צרות בחייו, אבל מרביתן לא התרחשו מעולם.

איש עסקים שהינו דאגן כרוני החליט לנתח את חרדותיו. הוא גילה ש 40- אחוזים מהן היו ביחס לדברים בעלי סבירות נמוכה מאד להתרחשות, 30 אחוזים היו ביחס להחלטות שהוא קיבל בעבר, 21 אחוזים ביחס לביקורת מצד אנשים אחרים שממילא לא שינתה עבורו דבר, 10 אחוזים היו בנוגע לבריאותו (שעליה הוא ממילא שמר בכל האמצעים האפשריים), ורק 8 אחוזים היו ביחס לגורמים לגיטימיים לדאגה. אם היינו יכולים לחסל את 92 האחוזים של הדאגות הלא אמיתיות, היינו יכולים להיות על הדרך לשליטה עצמית.

שמירת התקווה בעתיד

אלברט אינשטיין אמר שהדמיון חשוב יותר מידע. ואכן, איננו מחשיבים מספיק את תחנת הכוח המונחת על כתפינו ואת יכולתה ליצור היום תמונות של מה שיקרה מחר. ראסל  פלמר, הדיקן של אוניברסיטת פנסילבניה, אומר שמנהיגים אמיתיים מסוגלים להמחיש לעצמם בדמיון את התמונה הגדולה וכי חזון זה משפיע על אנשים אחרים ללכת בעקבותיהם.

פלמר צודק. מנהיגים הם אנשים המסוגלים להתבונן על מגרש ריק ולראות בנין יפה ניצב עליו,  לקחת קבוצת עובדים עם מורל נמוך ולתת להם תמונה חיה של הדברים שהם מסוגלים להשיג יחדיו.

הדמיון החזיק אנשים שנאלצו להמשיך ולהאמין במשך שנים בנסיבות האיומות ביותר. השנים של מלחמת ויאטנם היו תקופה מבולבלת וסוערת בארה"ב, וסבלם של החיילים רק הגביר את הטרגיות של התקופה, מלחמה זאת הולידה ספר מאלף בשם "Beyond Survival" (מעבר להישרדות), ספר זה נכתב על ידי סרן ג'רלד קופי, טייס בצי האמריקאי. המטוס שלו יורט מעל ים סין ב3- בפברואר שנת 1966, והוא בילה את שבע השנים שלאחר מכן במספר מחנות שבויים. שבויי המלחמה ששרדו, הוא אומר, הצליחו לעשות זאת בעזרת משטר של אימונים גופניים, תפילות ותקשורת עקשנית זה עם זה. לאחר ימים של עינויים בגרסה ויאטנמית, הוא חתם על ההודאה שהם תבעו ממנו; ואז הושלך בחזרה לתאו כדי להתפתל שם מכאבים. גרועים מכך היו רגשי האשמה שלו על כך שנשבר בחקירות. הוא אפילו לא ידע האם יש שבויים אמריקאים נוספים באותו כלא, אבל אז הוא שמע קול: "האיש בתא מספר 6 עם הזרוע השבורה, האם אתה שומע אותי?"

זה היה קולונל רובינסון רישר. "אתה יכול לדבר. ברוך הבא למלון הלבבות השבורים," הוא אמר.

"המפקד, האם שמעת משהו על הנווט, בוב האנסון?" שאל קופי.

"לא. הקשב, ג'רי, אתה חייב ללמוד לתקשר בהקשות על הקיר. זהו האמצעי האמין היחיד שיש לנו כדי ליצור קשר זה עם זה."

רישר אמר "לנו"! משמעות הדבר שהיו שם שבויים נוספים. "תודה לאל שאני עם השאר," חשב קופי.

"האם הם עינו אותך, ג'רי?" שאל רישר.

"כן. ואני מרגיש נורא שהם הוציאו ממני הכל."

"הקשב," אמר רישר, "ברגע שהם מחליטים לשבור אדם, הם עושים את זה. הדבר החשוב הוא כיצד תחזור הביתה. פעל לפי העקרונות. התנגד עד כמה שאתה יכול. אם הם שוברים אותך, אל תישאר שבור. לקק את פצעיך וקום. דבר עם מישהו אם אתה יכול. אל תרד על עצמך. אנחנו צריכים לשמור אחד על השני."

מעת לעת קופי היה נענש על עבירה פעוטה כלשהי ועובר עינויים קשים. חברו בתא הסמוך היה מקיש על הקיר ואומר לו "להחזיק מעמד," וכי הוא מתפלל עבורו. "ואז, כאשר הוא היה נענש," אומר קופי, "אני הייתי מקיש על הקיר כדי לעודד אותו."

בסופו של דבר, קופי קיבל מכתב מאשתו:

ג'רי היקר,

האביב היה נהדר אבל כמובן שאנו מתגעגעים אליך. הילדים נהדרים. קים כבר יודעת להחליק מסביב לאגם. הבנים שוחים וקופצים מהמזח, וג'רי הקטן משתכשך במים עם מצוף פלסטיק.

קופי הפסיק לקרוא משום שעיניו התמלאו בדמעות והוא הצמיד את המכתב לחזהו. "ג'רי הקטן. מי זה ג'רי?" ואז הוא הבין. התינוק שלהם, שנולד לאחר שהוא נפל בשבי, נקרא ג'רי על שמו. אשתו לא יכלה לדעת שכל מכתביה הקודמים לא הועברו אליו, ולפיכך כתבה על הבן החדש כעובדה מובנת מאליה. קופי אומר:

כשהחזקתי את מכתבה, הרגשתי מלא ברגשות: הקלה ביודעי שמשפחתי בסדר, עצב על כך שהחמצתי את שנתו הראשונה של ג'רי, אסיר תודה פשוט על העובדה שאני חי. המכתב הסתיים כך:

"כולנו, ועוד הרבה אחרים, מתפללים לשלומך ולחזרתך המהירה. שמור על עצמך, יקירי.

אני אוהבת אותך, בי".

קופי מספר על השעות הארוכות ארוכות שבמהלכן השבויים היו מקרינים לעצמם סרטים בראשם בהם הם דמיינו את עצמם פוסעים מחדר לחדר בביתם, כשהמצלמה לוכדת כל פרט. שוב ושוב הם חזרו בראשם על תמונות של השיבה הביתה. קופי אומר שידידיו ואמונתו הם הדברים שעזרו לו לעבור את התקופה הזאת. מדי יום ראשון הקצין הבכיר ביותר בכל קבוצת תאים היה מאותת לאחרים על תחילת התפילה. כל אחד מהשבויים עמד בתאו, אם הוא היה מסוגל לכך, ובתחושה שכולם עומדים יחדיו, היה אומר את פרק כ"ב בתהילים: "תערך לפני שלחן נגד צוררי דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה." קופי כותב:

"הבנתי שחרף היותי כלוא במקום הנורא הזה, זאת הייתה הכוס שלי שהינה מלאה, משום שיום אחד, איכשהו, מתישהו, אני אחזור לארץ יפה וחופשית."

בסופו של דבר נחתם הסכם שלום, וב3- בפברואר, 1973 ביום השנה השביעי לנפילתו בשבי, קופי נקרא לפני שני קצינים ויאטנמים צעירים.

"קיבלנו הוראה להחזיר לך את חפציך," אמר אחד מהם.

"אילו חפצים?" הוא שאל.

"זה."

הוא בלע את רוקו והושיט את ידו לקבל את טבעת הנישואין שהחייל החזיק בידו. כן, זו הייתה הטבעת שלו. הוא לא ציפה לראות אותה שוב לעולם.

"ילדי היו בני אחת עשרה או שתים עשרה כאשר הטבעת נלקחה ממני. פתאום הרגשתי זקן ועייף. בשנים הטובות ביותר של חיי ישבתי בכלא כמו בימי הביניים, זרועי מעוותת, כולי מלא בתולעים ואלוהים יודע מה עוד. תהיתי אם ילדי, גדולים וכה שונים, יקבלו אותי בחזרה למשפחה וכיצד יהיה האיחוד שלנו. וחשבתי על בי. האם אני אהיה בסדר בשבילה? האם היא עדיין אוהבת אותי? האם היא תוכל להבין עד כמה היא הייתה חשובה לי כל השנים האלה?"

המסע באוטובוס לשדה התעופה בהאנוי היה מעורפל, אבל דבר אחד היה ברור לקופי כל הזמן: הדגל הבהיר, היפה בצבעי אדום, לבן וכחול שנצבע על זנבו של מטוס חיל האוויר האמריקאי C-141 נצץ בשמש בהמתינו לקבוצה הראשונה של השבויים המשוחררים.

ליד המטוס עמדו כמה עשרות אנשי צבא אמריקאים שחייכו אל השבויים מעבר לגדר ואותתו להם בסימן האגודל המופנה למעלה. כאשר הם הסתדרו בזוגות, הקצין הויאטנמי קרא את שמותיהם, דרגותיהם והחיל שלהם:

"סגן אלוף ג'רלד ל. קופי, חיל הים של ארה"ב (הוא הועלה בשתי דרגות בהעדרו).

כאשר קופי צעד קדימה, מוקדה תשומת ליבו על אלוף משנה אמריקאי שמדיו מעוטרים בדרגות, כנפיים וסרטים של חיל האוויר. אלה היו המדים האמריקאים הראשונים שהוא ראה מזה שנים. האל"מ החזיר לו הצדעה.

"סא"ל ג'רלד קופי לפקודתך, אדוני."

"ברוך שובך הביתה, ג'רי." האל"מ צעד קדימה וחיבק את ידו של קופי בשתי ידיו.

כאשר המטוס היה מלא, הטייס פנה ישירות למסלול מבלי לעצור, ואז נעל את המדפים וכיוון את החרטום קדימה. המכונה העצומה התנדנדה והזדעזעה כאשר הטייס סיים את הבדיקות האחרונות של המנוע. שאגת המנוע הייתה מחרישת אוזניים, ואז שוחררו הבלמים והם החלו לנוע על המסלול. כאשר כבר היו באוויר, קולו של הטייס נשמע ברמקול. זה היה קול חזק ובטוח.

"אני מברך אתכם, רבותיי. ברגע זה עזבנו את צפון ויאטנם." רק אז פרצו השבויים המשוחררים בתרועות.

תחנתם הראשונה במסע הביתה היה בבסיס חיל האוויר קלארק בפיליפינים. ההמונים שחיכו נשאו דגלים: "ברוכים הבאים הביתה! אנו אוהבים אתכם! אלוהים יברך אתכם." הם הריעו מאחורי שורת אנשי הביטחון כאשר קראו בשמו של כל שבוי מלחמה שירד מהמטוס. מצלמות טלוויזיה צילמו את האירוע, אבל לשבויים לא היה מושג שבאותו רגע קטן של הבוקר, מיליוני אמריקאים בארה"ב הדליקו את מכשירי הטלוויזיה שלהם כשהם מריעים ובוכים.

סוללת מכשירי טלפון הועמדה לרשות השבויים כדי לצלצל הביתה. בטנו של קופי פרפרה כאשר הוא חיכה כמה שניות ארוכות כמו נצח עד שבי הרימה את הטלפון בסנפורד, פלורידה, שם חיכתה יחד עם הילדים.

"הלו, מותק. זה אני. האם את מאמינה?"

"כן, יקירי. כן. ראינו אותך בטלוויזיה כאשר ירדת מהמטוס. אני חושבת שכל האנשים באמריקה ראו אותך. אתה נראה נהדר!"

"אני לא יודע. אני קצת כחוש. אבל אני בסדר. אני רק רוצה להגיע הביתה."

לאחר האיחוד עם אשתו וילדיו לו חיכה זמן כה רב, קופי ומשפחתו באו למסת יום ראשון בכנסיה. לאחר מכן, בתגובה לברכתו של הכומר, אמר קופי את הדברים הבאים. הם מסכמים היטב את מה שאני יודע על אופטימיות וחשיבה חיובית:

"האמונה הייתה המפתח האמיתי להישרדותי באותן שנים. האמונה בעצמי ושעלי למלא את חובתי כמיטב יכולתי ולחזור הביתה בכבוד בסופו של דבר. אמונה בעמיתי, החל בכם העומדים כאן ביודעי ששמרתם על משפחתי, אמונה בחברי בתאי הכלא, גברים שעליהם סמכתי והם סמכו עלי. אמונה בארצי, מוסדותיה ומטרתה הלאומית... חיינו הם מסע מתמשך - ואנו חייבים ללמוד ולצמוח בכל פיתול של הדרך, למעוד לפעמים אבל תמיד להמשיך קדימה עם הטוב ביותר שבנו."



Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved