קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

כוחה של אופימיות

8. איך לשמור על מצב רוח טוב לנוכח נסיבות קשות

כאשר בתה הראשונה הייתה בת שנתיים, התברר לזמרת האופרה הידועה, בברלי סילס שהילדה חרשת כמעט לגמרי ולעולם לא תוכל לשמוע את קולה של אמה. בערך באותו זמן, סילס ילדה את בנה השני שנולד אוטיסט. הכוכבת פרשה מעבודתה למשך שנה תמימה כדי לנסות להתמודד עם הטרגדיה הכפולה ולעבוד עם בתה בבית ספר לחרשים. כאשר נשאלה פעם האם היא מאושרת, היא אמרה, "אני עליזה. יש הבדל. לאישה עליזה יש דאגות אבל היא לומדת כיצד להתמודד עימן."

עליזות היא משהו שאנו יכולים לשלוט בו, הרבה יותר מאושר. אנו יכולים לבחור להתנהג בעליזות בנסיבות עגומות או מייאשות, אם כדי לחזק את עצמנו ואם כמחווה לאנשים שאנו אוהבים. כאשר אנו סובלים סביבם, אנו נוטלים מהם את האנרגיה שלהם. במקום לדכא אותם, אנו מנסים להיות עליזים כדי לעודדם. ואז מתרחש דבר מעניין: אנו מגלים שאנו מרגישים שמחים יותר. ההתנהגות החיצונית משפיעה על תחושותינו הפנימיות.

הפסיכולוג וויליאם ג'יימס לא היה מופתע לשמוע על תופעה כזאת. הוא עצמו היה שרוי בדיכאון עמוק, אבל גילה שהוא יכול להתנגד לרגשות השליליים על ידי שינוי התנהגותו. הוא כתב בשנת 1982: "באמצעות ויסות הפעולה... אנו יכולים לווסת באופן עקיף את התחושה... דרך המלך הרצונית לעליזות, כאשר מאבדים את העליזות הספונטנית, היא להחליט להיות עליזים... ולנהוג ולדבר כאילו העליזות כבר שם."

ככל שאני מתבונן יותר באנשים, אני מאמין יותר ויותר שמידה מתונה של הכחשה יכולה להועיל. כאשר אתה מיואש, מפתיע לראות כיצד תוכל לשנות את מצב רוחך על-ידי התנהגות עליזה.

התכונה השביעית היא, אם כך:

* בעלי גישה חיובית שומרים על מצב רוח טוב גם לנוכח נסיבות קשות

בגיל תשעים ושלוש, רוז קנדי, אם שושלת קנדי, התראיינה לעיתון. באותה תקופה, ארבעה מתשעת ילדיה מתו בנסיבות אלימות, כולל הנשיא  קנדי. בת אחרת, רוזמרי, סבלה מפיגור חמור כל חייה ולא נותרו לה שנים רבות לחיות. גב' קנדי חייתה מספיק שנים אחרי מות בעלה כדי לראות את סיפור חיי ההפקרות וההוללות שלו מסופר שוב ושוב בעיתונות. היא הייתה גברת קשישה שהוכתה בטרגדיות חוזרות ונשנות. המראיין שואל אותה על כך וגב' קנדי משיבה לאיטה: "תמיד האמנתי שאלוהים אינו נותן לנו צלב כבד יותר ממה שאנו יכולים לשאת. והאמנתי שלא משנה מה יקרה, אלוהים רוצה שנהיה מאושרים. הוא אינו רוצה שנהיה עצובים. הציפורים שרות אחרי הסערה. מדוע שאנו לא נשיר?"

מלים אלו הן ההצהרה האמיצה של אישה נחושה בדעתה להמשיך להיות עליזה גם כאשר מצבה רחוק מלהיות מאושר.

עיקרון ה"כאילו"

לינקולן קירשטיין, המנהל הנוקשה של הבלט של ניו יורק, למד את העיקרון הזה מאיש הרוח גורדג'ייף. קירשטיין כתב פעם, "הוא נתן לי שיטה שאפשר לקרוא לה 'כאילו'. אתה מתנהג 'כאילו' משהו נכון. ואז אתה גורם לדבר הזה להתרחש. חשבנו להקים בית ספר לבלט, את מרכז לינקולן, עוד הרבה זמן לפני שזה קרה. מאחר והתנהגנו כאילו זה באמת יקרה, לא בזבזנו זמן."

ק.ס. לואיס ייעץ פעם שאם אינך מרגיש אהבה לזולתך, נהג כאילו אתה אוהב אותו, והרגש יבוא בעקבות ההתנהגות; אתה תמצא את עצמך מרגיש, אם לא אוהב, יותר סימפאטיה וחיבה. זוגות הנתקלים בקשיים בחיי הנישואים יכולים לשפר את חייהם במידה רבה פשוט על-ידי ביצוע דברים המראים על מחשבה כלפי בן הזוג השני. פעולה כזאת לא רק מפיקה יותר אהבה מבן הזוג אלא גם משנה את האופן בו אתה חש בפנים.

אבל האם אנו באמת יכולים להיות מאושרים יותר אם נעמיד פנים שאנו מאושרים?

בעיקרון ה"כאילו" יש סכנה מסוימת. בניסיון לנהוג בעליזות, אדם יכול להפוך למלאכותי. לאנשים מהם אנו נהנים יש בדרך כלל טווח כן של רגשות ולא חיוכים מזויפים. אולם אין זה בלתי-כן שאנשים יוציאו את עצמם מדיכאון באמצעות התנהגות נלהבת. אנשים המשתתפים בשיעורי התעמלות אירובית אולי אינם מרגישים במצב רוח טוב כאשר המוזיקה מתחילה, אבל ברגע שהם מתחילים להתאמן במרץ לפי הקצב, מדהים לראות כיצד הלך רוחם משתנה כדי להתאים לתנועותיהם. מייקל קמפוס, מנהל בית ספר לאומנויות לחימה בג'ונסטאון, ניו יורק, משתמש בעיקרון הזה בהוראה. "לצעקת הקרטה הטיפוסית יש שלוש מטרות," הוא אומר. "היא מכווצת את שרירי הבטן, מפחידה את היריב, וחשוב מכל, מסייעת לאדם להרגיש בטוח בעצמו."

רבים מאתנו כבר מיישמים את הפסיכולוגיה המעשית הזאת מבלי להיות מודעים לכך. "חייך," אנו ממריצים ילד בוכה, ומבלי רצון הילד מחייך - ומתעודד.  בסדנה בה השתתפתי פעם, ביקש המנחה מהקבוצה לעמוד, להרים את ידינו גבוה באוויר, ולקפוץ. ואז, כשקפצנו, הוא ביקש מאתנו לחזור אחריו, "אני מרגיש מדוכא! אני במצב רוח איום!" פשוט לא הצלחנו לעשות זאת. נאלצנו להפסיק את הקפיצות כדי לומר "אני מרגיש מדוכא," או להפסיק לקרוא "אני מרגיש מדוכא" כדי להיות מסוגלים להמשיך להניע את גופינו במרץ כה רב.

להלן כמה כללים לשמירה על מצב רוח טוב:

כלל מס' 1: התחל את היום ברגל ימין

איש עסקים אחד אומר שבחלק מהבקרים הוא מתעורר בהרגשת עייפות וחוסר התלהבות ללכת לעבודה. אולם, הוא אימץ לעצמו הרגל להתעמל בחדר השינה עוד לפני שהוא מתרחץ, וזה מסייע לו להתאושש. "בשלב הבא," הוא אומר, "אני עושה התעמלות רוחנית. זה אולי נשמע קצת משוגע, אבל אני חוזר בקול רם על כמה פסוקים ששיננתי מהתנ"ך, ואני עושה זאת בקול חזק ונלהב, אפילו כאשר אינני מרגיש עליז או מעודד. לדוגמה, אני מתבונן החוצה מחלון חדש השינה וחוזר על הפסוק מתהילים, "זה היום עשה אלוהים נגילה ונשמחה בו." אפילו כאשר יורד גשם בחוץ ויש לי ערימה של עבודה הממתינה לי על שולחני, אני מרגיש שכאשר אני עושה את התרגילים האלה אני מתחיל להרגיש אופטימי."

היכולת הזאת - לשנות כיוון ממצב הרוח הנוכחי למצב רוח אחר - היא יכולת שכדאי לטפח. חבר הקונגרס האמריקאי לשעבר, אד פורמאן, אומר שדרך בטוחה להישאר במצב רוח גרוע כל היום היא לקום מאוחר, לוותר על ארוחת הבוקר ולמהר לעבודה בקצב רצחני. הוא מציע לקום מספיק מוקדם כדי להקדיש את הדקות הראשונות של היום לקריאה או הקשבה לחומר מוטיבציה שיישאר איתך במשך היום. "ואז, להיכנס לבגדים נוחים," הוא אומר, "ולצאת החוצה כדי לראות את הבוקר מתעורר."

כלל מס' 2: טפל בעצמך בעזרת  הצחוק

אחד המאפיינים הברורים של אנשים אופטימיים הוא שהם לעולם אינם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. הרבה מחקרים עכשוויים מראים שכאשר אנשים צוחקים מספיק מדי יום, הם מגלים שרגשותיהם מתנהלים במסלול אופטימי יותר. כאן שוב, אנו מניחים בדרך כלל שהפעולות נובעות מהרגשות, שאנשים צוחקים כאשר הם שמחים. אולם לעתים קרובות, זה עובד גם בכיוון השני. כאשר אנשים צוחקים מספיק, רגשות הדיכאון או הייאוש הפנימיים שלהם מתחילים להיעלם.

נורמן קאזינס, ששכב חולה בבית חולים, החליט לעבור לחדר בבית מלון, בו הוא הכניס את עצמו למה שהוא כינה תרפיית צחוק - צפייה בסרטים ישנים של האחים מרקס וסרטי "מצלמה נסתרת". הוא גילה שעשר דקות של צחוק טוב מהבטן העניקו לו שעתיים של שינה ללא כאבים. מאחר ומחלתו הייתה כרוכה בדלקת חריפה בעמוד השדרה והמפרקים, עובדה שהקשתה עליו להתהפך במיטה, הערך המעשי של הצחוק היה חשוב מאד עבורו. מספר מחקרים שנערכו לאחר מכן מאשרים את האימרה ש"הצחוק יפה לבריאות" ואת אבחנתו של אריסטו ש"הצחוק הוא תרגיל גופני יקר לבריאות."

נורמן קאזינס הבין את כוחו של הצחוק הרבה זמן קודם לכן, כאשר ביקר בבית החולים המפורסם של ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה. הוא כותב:

"שוויצר השתמש בהומור כצורה של תרפיה מאזנת, דרך להורדת חום, לחות ומתחים. למעשה, השימוש שלו בהומור היה כה אומנותי עד שאפשר היה לחשוב שהוא מתייחס אליו כאל כלי נגינה.

חייהם של הרופאים הצעירים והאחיות לא היו קלים... ד"ר שוויצר ידע זאת ולקח על עצמו את המשימה של הזנת רוחם. בשעת הארוחה, כאשר הסגל ישב יחדיו, שוויצר נהג לספר סיפור משעשע. זמן הארוחה והצחוק היו אולי הטיפולים החשובים ביותר. זה היה מדהים לראות את הדרך שחברי הצוות התעודדו כתוצאה מהשנינות בהומור שלו."

ד"ר וויליאם פריי, מבית הספר לרפואה בסטאנפורד, משווה את הצחוק לצורה של תרגול גופני. הצחוק גורם להגברת השאיפה והנשיפה, מגביר את קצב פעימות הלב, מעלה את לחץ הדם, מאיץ את הנשימה, מגדיל את צריכת החמצן, מתרגל את שרירי הפנים והבטן, ומרפה שרירים שאינם מעורבים בצחוק. הכבד, הבטן, הלבלב, הטחול ושלפוחית השתן מומרצים. בקיצור, כל המערכת הגופנית מקבלת טיפול ממריץ.

אצל חלק מאתנו, האף תמיד באדמה, ועובדה זאת מונעת מאתנו לראות הזדמנויות לרגעים חמקניים אלה של הנאה. ועם זאת, מחקרים מוכיחים שהצחוק הוא תרופה חשובה נגד דיכאון וכי כדאי לאדם הרוצה לעבור מפסימיות לאופטימיות להקדיש קצת זמן לשעשוע מדי יום. אני מכיר אישה שהיא שותפה במשרד לעיצוב פנים המעסיק מספר אדריכלים - משרד מהסוג בו היית מצפה למצוא כוכבים שמתקשים להסתדר עם אנשים אחרים. בחברה הזאת שורר מוראל יוצא דופן, ונראה שהעובדים נהנים באמת מעבודה זה עם זה. כאשר אני רואה איך האישה הזאת הולכת לעבודה בכל בוקר, אני מבין חלק מהסיבות לרוח הצוות השוררת במשרד הזה. היא יוצאת מהבית כשהיא נחושה בדעתה להסתדר היטב עם האנשים, לתת ולקבל אהבה, וליהנות ולצחוק במשך כל היום.

ריצ'ארד הנסר, שכתב על שנות מלחמת האזרחים של לינקולן, אומר, "ההומור היה התרופה שלו נגד האסונות המרירים ומלאי הדם של מלחמת האזרחים. דמותו הכחושה והגבוהה, עטופה בפיג'מה מתנפנפת מפלנל, הייתה עוברת בחדרי הבית הלבן בחצות הלילה כאשר חיפש מישהו שעוד לא הלך לישון כדי לספר לו סיפור מצחיק שזה עתה קרא."

הנסר ממשיך ומספר שב22- בספטמבר, שנת 1862, הקבינט לענייני מלחמה זומן לבית הלבן לישיבה מיוחדת. "הנשיא היה שקוע בקריאת ספר וכמעט לא הבחין בי כאשר נכנסתי," כתב שר המלחמה סטנטון מאוחר יותר. "בסופו של דבר הוא פנה אלינו ואמר: 'רבותי, האם קראתם פעם על ארטמוס וורד? בואו ואקרא לכם פרק משעשע במיוחד.'"

ואז קרא הנשיא בקול רם פרק משעשע מתוך הספר. סטנטון זעם, אבל לינקולן המשיך לקרוא, ובסוף הסיפור צחק מכל הלב. "רבותי," הוא שאל, "מדוע אינכם צוחקים? לולא הייתי צוחק במשך כל התקופה הזאת של מתח איום, הייתי מת. אתם זקוקים לתרופה הזאת בדיוק כמוני."

ואז הוא הושיט את ידו לכובעו הגבוה שהיה מונח על השולחן והוציא ממנו דף שממנו קרא. זאת הייתה הכרזת זכויות האדם, מסמך בעל חשיבות עצומה בהסטוריה של ארה"ב. סטנטון היה המום. הוא קם ממקומו, לקח את ידו של לינקולן, ואמר: "אדוני הנשיא, אם קריאת פרק מארטמוס וורד היא הקדמה למעשה כמו זה, הספר הזה צריך לעמוד בארכיון המדינה והסופר צריך לזכות למעמד של גיבור לאומי."

כלל מס' 3: התעקש לחגוג גם בזמנים קשים

הרופאה הבריטית שילה קסידי כותבת באופן נוגע ללב על חשיבות הצחוק והחגיגה בהוספיס:

"למרות שמבחינה רפואית, ההוספיס קיים כדי להקל על כאביהם והסימפטומים מהם סובלים חולים שהטיפול במחלת הסרטן אצלם אינו מועיל עוד - יש תמיד משהו שניתן לעשות עבור האנשים הגוססים, אפילו אם המשהו הזה הוא רק הסבלנות והאומץ להיות במחיצתם. רוב ההדיוטות מתארים לעצמם את ההוספיס כמקום רציני ומדכא בו כולם מדברים בקולות הסויים ובעיניים מושפלות והחולים ומשפחותיהם יושבים ומחכים לבלתי-נמנע. אין דבר רחוק יותר מהאמת. הטיפול בהוספיס הוא מלא חיים, אהבה וצחוק, מאחר והוא מבוסס על האמונה הבלתי-מעורערת: שהחיים כה יקרים עד שיש לחיות כל רגע במלואו, וכי המוות הוא פשוט חלק מהחיים עימו יש להתמודד בפתיחות ולברכו בזרועות מושטות. אחד מסימני ההיכר של החיים בהוספיס הוא החגיגה: עוגות נאפות ובקבוקי שמפניה נפתחים בכל יום הולדת או יום שנה, והעובדים, האחיות והמתנדבים משיקים כוסות עם החולים ומשפחותיהם."

כלל מס' 4: השתמש במוזיקה כדי לשפר את מצב רוחך

מדוע חברות יפאניות דורשות מעובדיהן לשיר ולהתעמל מדי יום לפני תחילת העבודה? משום שהמנהלים למדו שתרגילים כאלה יכולים לשנות את גישתם של העובדים. המוזיקה היא אמצעי ממריץ חזק לעידוד חשיבה אופטימית. מוזיקה היא אפקטיבית במיוחד כאשר שרים בציבור ולא כהקשבה לשירת המקהלה. השירה מחזקת את האמונה.

בחור צעיר פוטר ממשרתו הראשונה והיה בטוח שזה סוף העולם. "בפסימיות של הנעורים, הייתי משוכנע שלעולם לא אמצא משרה אחרת. נועדתי לכישלון. באותו ערב קבעתי להיפגש עם ידיד בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית. החלטתי ללכת, חרף פיטורי. בהתחלה... המוזיקה רק הלמה על קיר האבן של חששותיי. אולם בקטע האחרון של התוכנית, הסימפוניה הראשונה של ברהמס, התחלתי להקשיב בדבקות. התחלתי להתייחס למה שקרה לי באותו בוקר בשלווה רבה יותר. האם זה באמת היה חשוב כל כך? האם באמת אינני יכול לעשות דבר כדי לשנות את המצב? כאשר חזרתי הביתה, החל המסך המעיק של הייאוש להתרומם. הייתי בטוח שאצליח למצוא איכשהו עבודה אחרת." הבחור הזה אכן מצא עבודה אחרת והגיע להישגים נכבדים.

כאשר שאול המלך היה שרוי בדיכאון, הוא נהג להזמין לעתים קרובות את דויד שינגן בשבילו על הנבל, והמלנכוליה שלו חלפה. הורציוס דיבר על המוזיקה כ"משחה המרפאה את הצרות." קונגריב, ב- "כלת הבוקר" אמר, "למוזיקה יש את היכולת הקסומה להרגיע את החיה הפראית ביותר." קולרידג' אמר, "אני מרגיש מרוענן ומחוזק מבחינה פיזית על-ידי המוזיקה." וגתה, שלא היה מוזיקלי במיוחד, אמר שהמוזיקה גורמת לו להיפתח "כמו האצבעות באגרוף מאיים המתיישרות קדימה בחיבה."

כלל מס' 5: צא לטיול נמרץ

אחת התרופות הטובות ביותר נגד דיכאון היא אימון גופני נמרץ. פסיכולוג ממכרי סיפר לי: "עם חלק ממטופלי אני מבצע את שיחת הטיפול תוך כדי טיול ברחובות הסמוכים למשרדי. לעתים קרובות המטופלים מתנגדים לשיטה הבלתי-מקובלת הזאת ומספרים לי שהם מדוכאים ועייפים מכדי לקום מהכיסא. לפעמים אני חייב להגיד, "בוא ננסה ללכת רק כמה בנינים. אם זה יהיה יותר מדי, נחזור למשרד." אולם ברגע שאנו בחוץ ומתחילים לטייל, הם בדרך כלל מופתעים מהשיפור בהרגשתם ואנו צועדים במשך שעה תמימה".

רוברט ת'אייר, חוקר באוניברסיטת קליפורניה, לקח מבקר לקפטריה של המכללה. "הם זוללים לחמניות מתוקות וקפה," הוא ציין, "קונים עוגיות בניסיון לעודד את עצמם לקראת השיעור של תשע בבוקר. הם אינם מבינים שזה בדיוק ההיפך ממה שהם צריכים לעשות." במחקר אחד, ת'אייר משווה אכילה של חפיסת שוקולד לטיול נמרץ של עשר דקות. למרות ששתי האסטרטגיות מביאות לשיפור במצב הרוח, האנשים שאכלו משהו מתוק מתחילים להרגיש עוד יותר עייפים ומתוחים שעה לאחר מכן. לעומתם, האנשים שיצאו לטיול נמרץ שומרים על מצב רוחם המרומם.

זה מביא אותנו לשאלה מענינת שעלינו לשקול לפני שנסיים את הנושא. האם אופטימיסטים בריאים יותר כתוצאה מגישתם או האם הם אופטימיסטים משום שהם בריאים?

כריסטופר פיטרסון, פסיכולוג מאוניברסיטת מישיגן, מדד את כמות האופטימיות והפסימיות אצל 271 אנשים, ושאל אותם שנה לאחר מכן על מחלות מדבקות. הוא גילה שיש מיתאם גבוה בין פסימיות ומחלות. הפסימיסטים דיווחו על פי שניים יותר מחלות וביקורים אצל רופאים במשך השנה מאשר אופטימיסטים.

ד"ר ג'ורג'  ואיינט עקב אחר בריאותם הנפשית והגופנית של כמה מאות בוגרי אוניברסיטת הרווארד מאז אמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת. הנתונים שלו כללו תוצאות של בדיקות גופניות מעמיקות שנערכו מדי חמש שנים החל מגיל עשרים וחמש עד גיל ששים. תשעים ותשעה מהנבדקים הוגדרו על-ידי החוקרים כפסימיסטים וסבלו באופן בולט מיותר מחלות בין הגילים ארבעים וחמש עד ששים מאשר האופטימיסטים. מעניין לציין שלגישתו של אדם בגיל עשרים וחמש לא הייתה השפעה על בריאותו למשך עשרים שנה בקירוב. אולם אם הוא נהנה מגוף חסון ובריאות טובה בגיל עשרים וחמש, וגם נקט בגישה עגומה וצינית, החוקרים יכולים לנבא שבריאותו תתחיל להתדרדר בגיל העמידה.

הנה ידיעה שהופיעה לפני זמן מה באחד המוספים בעיתון ידיעות אחרונות:

"שמירה על מצב רוח טוב, גם כשעושים דברים שלא אוהבים, משפרת את המערכת החיסונית.

כל מה שאתם צריכים לעשות בחיים, עליכם לעשות בחיוך, בהנאה, בכיף. כך תחזקו את המערכת החיסונית שלכם. גם אם מרגיזים אותכם, שימו פס, ולכו הלאה. חישבו מחשבות חיוביות, והעולם ייראה וורוד יותר - והמערכת החיסונית שלכם תהיה עמידה יותר בפני מחלות וזיהומים.

למסקנה זו הגיע הפסיכולוג ד"ר ארתור סטון מאוניברסיטת ניו יורק, אחרי שסיים מחקר מקיף שבדק את השפעות שביעות הרצון ממעשים שאנו עושים בחיי היום-יום שלנו - בעבודה, בבית ובחברה.

לצורך כך, עקב סטון אחר מצב הרוח ושביעות הרצון של נחקריו - 100 גברים ונשים בגילאי 35-20, הללו נתבקשו לנהל יומן ובו רשמו כל פעולה שעשו, מה הרגישו כלפי המטלה שהוטלה עליהם, מה הייתה תגובתם כשנאלצו לעשות דברים לא  נעימים, וכיצד נהנו לעשות דברים חביבים. מכל משתתף במחקר נלקחו, בבוקר ובערב, בדיקות דם לקביעת מצב המערכת החיסונית שלהם. מניתוח תוצאות המחקר, אומר ד"ר סטון, עולה, כי מצב המערכת החיסונית היה משופר כאשר הנחקרים היו נתונים במצב רוח טוב, לעומת ירידה בתפקוד המערכת לאחר ביצוע מטלה שעוררה אי שביעות רצון.

נתון נוסף שנתגלה בין הצעירים והצעירות היה, שאותם נבדקים שהיו מתוסכלים וביצעו עבודות באי נחת ובחוסר חשק סבלו יותר מעמיתיהם האופטימיים מזיהומים בדרכי הנשימה וממחלות.

כדי שתמיד יהיה לנו מצב רוח טוב, גם אחרי יום עבודה מרגיז, ממליץ החוקר לנצל כל רגע פנוי לעשות מה שבא לנו: לצפות בטלוויזיה, לצאת לפאב, לקנות משהו חדש ללבוש ואפילו לחזר אחרי בן או בת הזוג. העיקר שהדברים ייעשו בכיף ויתרמו לחיזוק המערכת החיסונית, לפחות למספר ימים."

חוקרים אחרים חקרו נושא הרבה יותר רציני - ששים ותשע נשים שעברו כריתת שד כתוצאה מסרטן השד. שלושה חודשים לאחר הניתוח נשאלו הנשים כיצד הן רואות את אופי המחלה וחומרתה וכיצד היא השפיעה על חייהן. חמש שנים לאחר הניתוח, 75 אחוזים מהנשים שהגיבו ברוח חיובית ולוחמת, היו עוד בחיים, בעוד שפחות ממחצית מאלו שהגיבו באדישות או חוסר אונים היו עדיין בחיים.

האם זה מוכיח שגישה חיובית היא תרופה לסרטן? לא, מובן שלא. הרבה אנשים אופטימים מתים מסרטן, ונדרש עוד זמן רב למצוא את הקשר בין הגוף והנפש. במחקר הזה, למשל, אין זה ברור מספיק מהו הגורם ומהי התוצאה. האם פסימיסטים מביאים על עצמם צרות? או האם הם נעשים פסימיסטים משום שהם חולים במחלות כמו סרטן? יש לנו נתונים המראים שפסימיסטים מעשנים ושותים יותר, ועוסקים פחות בפעילות גופנית מאשר אופטימיסטים. לפיכך אנו נותרים עם אותה שאלה שסקרנה פסיכולוגים: האם המטופלים חיים כפי שהם חיים בגלל הבעיות שלהם, או האם הבעיות האלו מתעוררות משום שהם חיים כפי שהם חיים?

ללא ספק, זהו כביש דו-סטרי. כאשר לאנשים יש חיים מלאי בעיות, יש להם סיבה טובה להיות פסימיסטים. מצד שני, מחקרים מראים שפסימיסטים מקשים על עצמם את החיים ואינם עושים דברים שהיו עשויים לשפר את מצבם. לפיכך, עבור אדם שרוצה להיות יותר אופטימי, שאלת הגורם והתוצאה היא אקדמית בלבד. העובדה היא שאנו יכולים לשפר את מצב רוחנו בפעולות פשוטות כמו טיול נמרץ, לשפר את בריאותנו באמצעות התנהגות של אנשים בריאים, ולהפוך לאופטימיים יותר על-ידי התנהגות עליזה. וויליאם ג'יימס צדק: "נראה לנו שהפעולה באה לאחר התחושה, אולם למעשה הפעולות והתחושות הולכות יחדיו."



Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved