קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

כוחה של אופימיות

9. איך לפתח את היכולות שלך

תכונת אופי נוספת המייחדת את האופטימיסטים מאנשים אחרים היא: מבלי להתחשב בגילם, יש להם אמונה עיקשת שהם עוד לא מיצו את כל הטוב שבהם.

תכונה מספר תשע היא:

* בעלי גישה חיובית מאמינים שיש להם יכולת כמעט בלתי מוגבלת לגדול ולצמוח

יתכן שהערך החשוב ביותר של הספורט הוא שפעילות כזאת מלמדת אותנו על יכולתנו להתפתח. באימון נמרץ, גופנו מסוגל להגיע תוך זמן קצר לביצועים שלא היינו מעלים על דעתנו לפני כן. לפני שנים, מומחים טעו כאשר אמרו שאי אפשר עוד לעבור את מגבלות המהירות, החוזק או הסיבולת של הגוף האנושי וכי לא יישברו עוד שיאים במקצועות ספורט מסוימים. כיום, מומחים אינם משמיעים עוד הערות כאלו משום שתמיד יש מישהו שמצליח לקבוע שיא עולמי חדש. לדוגמה, מבין הדוגמאות הרבות להתקדמותן של נשים בשנים האחרונות, אין אולי דוגמה כה דרמתית כמו ריצת המרתון בניו יורק של אינגריד כריסטיאנסן שקבעה בשנת 1989 שיא של 2 שעות, 25 דקות ו30- שניות. הזמן שקבעה כריסטיאנסן לא רק הביא אותה למעמד של האישה שהגיעה למקום הראשון באותו מרוץ אלא גם לשיפור של יותר משעה תמימה בתקופה של עשרים שנה. השיא שקבעה היה מהיר יותר מזה של מחצית הגברים שניצחו במרתון האולימפי, ושל כל הגברים שרצו במרתון של ניו יורק ב1970-.

יכולת ההתרחבות של המוח

המוח היה נושא למחקריו של ד"ר לואיס תומאס, כותב מאמרים מלוטש אשר במשך שנים רבות שימש כנשיא מרכז הסרטן סלואן-קטרינג בניו יורק. במאמרו:and the Snail   Medusa הוא כותב על המיזוג של זרעון בודד עם ביצית המתפתח לתינוק במשקל של ארבעה ק"ג. הדבר המדהים, הוא כותב, הוא שכל אחד מאתנו מתחיל את קיומו כתא בודד, ואז מתחלק לשניים, ארבעה ושמונה תאים ובשלב מסוים נוצר אגד תאים שצאצאיו יהוו את המוח האנושי.

"עצם קיומם של התאים המיוחדים האלה," תומאס כותב, "הוא אחד הדברים המדהימים ביותר על פני האדמה. קבוצה אחת של תאים הופכת למכלול של טריליארד תאים, מכשיר עצום לחשיבה ודמיון. כל המידע הדרוש כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולנגן בפסנתר."

יכולתו של המוח היא כמעט אינסופית. איש אינו בטוח כמה תאים יש במוח, אולם האומדנים נעים בין עשרה לשנים עשר מיליארד. בכל אחד מהתאים האלה יש מערך של קנוקנות מיקרוסקופיות המעבירות מסרים אלקטרוכימיים מתא אחד למשנהו. בזמן שאתה קורא את העמוד הזה, מיליוני קשרים כאלה מתבצעים ומאפשרים לך להבין את הרעיונות, לקשרם לניסיון קודם שלך, ליצור תמונות ולתייק את הנתונים. ד"ר ראלף גרארי, נוירופיזיולוג באוניברסיטת מישיגן, העריך פעם שלאחר שבעים שנות פעילות, המוח עשוי להכיל עד חמישה עשר טריליארד של יחידות מידע בודדות.

יבלות וכוחה של הנפש

אופטימיסטים אינם מאמינים שמוחותיהם טובים מאלה של אנשים אחרים. הם מאמינים שלכולנו יש מוח המסוגל להשיג דברים עצומים.

ניקח למשל את היבלת הפשוטה. מספר מחקרים קפדניים שנערכו על-ידי חוקרים קליניים מומחים מראים שיבלות יכולות להיווצר ולהיעלם באמצעות משהו שאנו יכולים רק לכנותו חשיבה. במחקר אחד, הופנטו ארבעה עשרה מטופלים עם יבלות בלתי-ניתנות לטיפול משני הצדדים. הסוגסטיה הייתה שכל היבלות מצידו האחד של הגוף ייעלמו. תוך מספר שבועות, התבררו התוצאות מעל לכל ספק. אצל תשעה מטופלים, כל היבלות או כמעט כולן נעלמו מהצד עליו הופעלה הסוגסטיה בעוד שצד הביקורת היה בעל אותו מספר של יבלות.

בדיון שלו במחקר, לואיס תומאס אומר שהוא ניסה להבין את אופיין של ההוראות הניתנות על-ידי התת-מודע השולחות פקודות מסוימות לפרישת הסוגים השונים של תאי הלימפה בסדר הנכון כדי להסיר מערך אחד של יבלות, ובה בעת להבטיח שהיבלות בצידו השני של הגוף יישארו כמות שהן. לואיס אומר שהוא יכול רק להסיק ש"התת-מודע שלי הרבה יותר מתקדם ממני."

אופטימיות וזקנה

לנתונים אלה על יכולתם של המוח והגוף האנושי לצמיחה יש רלבנטיות רבה לטיפול בדיכאון אצל קשישים. חמישה עשר אחוזים מהקשישים סובלים מדיכאון, שיעור כפול מכלל האוכלוסייה. אין זה מפתיע, משום שכאשר אנו מזדקנים, אנו נתקפים באובססיה לדברים שאיננו מסוגלים עוד לעשות. ללא ספק, יש ירידה בכוחותינו כאשר אנו מזדקנים. הגוף, למשל, מאבד מזריזותו. אבל אם אנו מעונינים להתאבל על האובדנים האלה, אנו צריכים להתחיל בגיל הרבה יותר מוקדם. העיניים שלנו מתחילות להזדקן בגיל עשר; השמיעה מתחילה לרדת בגיל עשרים. בגיל שלושים, חוזק השרירים שלנו מתחיל לרדת. זמן התגובה וכושר הפריון כבר עברו את שיאם. מצד שני, מוחנו יכול להיות עוד צעיר בגיל חמישים. בגיל שמונים אנו עשויים להיות יותר פרודוקטיביים מבחינה שכלית מאשר בגיל שלושים משום שיש לנו משהו שלא היה לנו בגיל שלושים: ניסיון.

עיתון העסקים האמריקאי, וול סטריט ג'ורנל, מספר כיצד הארי ליפסיג, בגיל שמונים וחמש, החליט לעזוב את משרד עריכת הדין בניו יורק אותו הקים ופיתח במשך יותר מששים שנה, (והרוויח 5 מיליון דולר לשנה), כדי לפתוח משרד חדש. כמה משותפיו הצעירים יותר הטילו ספק ביכולתו לטפל במשפטים ארוכים במיוחד. (שופט אחד נזכר שמר ליפסיג אמר שהוא לא מת מספיק מהר עבור השותפים שלו).

לפיכך, ב1988-, מר ליפסיג החליט לטפל באופן אישי בתיק הראשון שלו מזה זמן מה. להלן הניתוח של הוול סטריט ג'ורנל:

"התובעת תבעה את העיר ניו יורק משום ששוטר שיכור הכה והרג את בעלה בן השבעים ואחת במכונית הסיור שלו. היא טענה שהעיר שללה ממנה את פוטנציאל ההכנסה העתידי של בעלה. העיר טענה שבגיל 71, פוטנציאל ההכנסה של הבעל הינו קטן מאד. איזו הוכחה טובה יותר הייתה יכולה להיות עבור התובעת מאשר נוכחותו של עורך דין נמרץ בן שמונים וחמש בבית המשפט? הפשרה שהושגה במשפט הייתה על 1.25 מיליון דולר."

ליפסיג הקים את המשרד החדש עם שותף אחד בלבד ועוזר ניהולי. במשרדו החדש, מצויד בשבעה עשר קווי טלפון, מר ליפסיג אומר שהוא מעולם לא היה מאושר יותר. הזיכרון שלו כבר אינו מה שהיה פעם, הוא מודה, אבל עוזריו משתתפים בישיבות עם הלקוחות כדי להזכיר לו דברים, והוא אומר שהוא גייס לעזרתו גם כמה משרדים אחרים להתייעצויות משותפות בתיקים מיוחדים.

לפרוש? לעולם לא, הוא אומר. כמה רופאים המליצו לו לעשות זאת בעבר, הוא מציין בחיוך, אבל כולם כבר מתו.

סמואל אולמן אמר שאיש אינו מזדקן רק משום שהוא חי מספר מסוים של שנים; אנשים מזדקנים כאשר הם זונחים את האידיאלים שלהם. אופטימיסטים אינם מרשים לעצמם להיתקף באובססיה ביחס לדברים שאבדו להם. הם נתקפים באובססיה ביחס לדברים החדשים שהם לומדים, הכישורים החדשים שהם רוכשים, הפרויקט החדש בו הם תומכים. על-פי רוב הם אוהבים את עבודתם ויש להם תוכניות גדולות לעתיד. כאשר הם פורשים, זה רק כדי לשנות משלח יד.

קונרד אדנהאואר, אשר בגיל שמונים כיהן עדיין כקנצלר של מערב גרמניה, חלה פעם בשפעת. הרופא אמר לו, "אינני קוסם. אינני יכול לעשות אותך צעיר יותר." בלהיטותו לחזור לעבודה, אדנהאואר השיב, "אינני מבקש ממך לעשות אותי צעיר. אינני רוצה להיות צעיר שוב. כל מה שאני רוצה הוא להמשיך להזדקן."

הדילמה של היופי הנעלם

יתכן שהמאבק הקשה ביותר עם ההזדקנות הוא של הספורטאים והשחקנים, "האנשים היפים" שהפכו את יכולתם הגופנית ויופיים למקצוע. אין דבר עצוב יותר מספורטאי מצטיין שנותן לגופו להתנוון ויודע שימי תהילתו חלפו. או שחקנית שתדמיתה הצעירה ממשיכה להופיע בסרטים אבל אינה רוצה עוד להופיע בציבור משום שהשנים גזלו ממנה את יופייה.

סופיה לורן, אשר בגיל חמישים כיכבה כבר בשבעים וחמישה סרטים, אמרה, "מעין הנעורים אכן קיים: זוהי הנפש, הכשרונות, היצירתיות שאתה מביא לחייך ולחיי האנשים שאתה אוהב... כיום נשים עושות דברים שאמותיהן לא חלמו לעשות. אני חושבת שהתמזל מזלי לחיות בתקופה בה יש עתיד לנשים, מבלי להתחשב בגילן."

בשירו  של בראונינג, "רבי בן עזרא", יש בית האומר כך:

"הזדקן יחד עימי

הטוב ביותר עוד לפנינו."

יש ציניקנים הדוחים מעליהם דיבורים כאלה ואומרים שבראונינג לא ידע דבר על הגיהינום של הזקנה. אני החלטתי לבחון את האידיאליזם הזה על ידידה שאותה אני מעריץ במיוחד ואשר בגיל שמונים ושלוש, טוענת שהיא "מעסיקה חמישה רופאים מקצועיים במשרה מלאה." קראתי את השיר ושאלתי אותה האם לדעתה זוהי פשוט סנטימנטליות.

היא ישבה וחשבה כמה דקות. "יתכן שבראונינג מגזים קצת," היא אמרה. "זקנה אינה עניין לרכרוכים." ואז נדלק ניצוץ בעיניה. "אבל אני אגיד לך דבר אחד," היא אמרה ונשענה קדימה. "הייתי מעדיפה לבלות את השנים האלו עם אדם שיאמר 'בואי, הזדקני עימי, הטוב ביותר עוד לפנינו', מאשר עם מישהו זקן וקפריזי שמסוגל רק לשבת ליד החלון ולקונן על מר גורלו."



Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved