קורס מאמנים אישיים, לימודי קואצ'ינג המלצות, מדעי התנהגות, מהו אימון אישי, סדנאות ייעוץ אישי
לדף הספרים לדף תוכן העניינים

הפסיכולוגיה של ההצלחה

3. איך להתגבר על מכשולים ומוקשים נפשיים בדרך להשגת הצלחה

לפני שנים התגבשה באוניברסיטת וויסקונסין שבארה"ב, חבורה של סטודנטים ברוכי כשרון בתחום הספרותי. הכושר היצירתי של חברי הקבוצה היה בולט ורבים ראו בהם משוררים וסופרים ידועים לעתיד. קבוצה מבטיחה זו נהגה להיפגש בקביעות, לקרוא מיצירותיהם בפומבי ולבקר איש את יצירות רעהו. והם אכן ביקרו!

אנשים אלה הפכו זאת לספורט "לרדת" איש על יצירות רעהו. הם היו אכזריים וקשוחים בביקורתם, איש לא חס על רעהו. הפגישות שלהם הפכו לזירה כל כך "חמה" של ביקורת ספרותית מושחזת עד כי חברי המועדון המיוחד הזה קראו לעצמם "החונקים".

קבוצת סטודנטיות בעלות כשרון ספרותי באותה אוניברסיטה, מתוך רצון שלא לפגר אחר הגברים, הקימו גם הן מועדון ספרותי דומה במהותו לזה של החונקים. גם הן נהגו לקרוא מיצירותיהן בפני שאר חברות הקבוצה ולקבל ביקורת משאר החברות, אבל בכל זאת היה הבדל אחד בין שתי הקבוצות, ההבדל היה טמון בסגנון הביקורת, אצל הבנות זו היתה ביקורת חיובית. למעשה קשה לקרוא לזה ביקורת מפני שגם כאשר היצירה שהוקראה נשמעה קלושה זכתה היוצרת לעידוד ותמיכה מצד שאר חברות הקבוצה.

עשרים שנה לאחר שאותו מחזור סיים את לימודיו, החליטו שלטונות אוניברסיטת וויסקונסין לערוך מחקר אשר יעקוב אחר תרומתם והתפתחותם של בוגרי המוסד משנים עברו. כאשר בדקו עורכי המחקר את המחזור של "החונקים" נתגלה כי מבין חברי הקבוצה הגברית לא צמח אף לא כשרון ספרותי בולט אחד, איש מחברי הקבוצה לא הפיק יצירה ספרותית כלשהיא שזכתה להכרה. מבין קבוצת הבנות לעומת זאת צמחו שש סופרות מצליחות מתוכן שלוש שזכו לפרסום והכרה בכל רחבי ארה"ב.

מה ההסבר לשוני בין שתי הקבוצות? הבדלי כשרון? קרוב לוודאי שלא. רמת השכלה? שום הבדל משמעותי. אבל "החונקים" חנקו בעוד אשר הנשים עודדו ונתנו כתף. "החונקים" יצרו אווירה של תחרות הרסנית והטלת ספק עצמי. הנשים הדגישו את החיוב.

הארוע האמיתי אשר תואר לעיל ממחיש את השפעת הסביבה ובמיוחד האנשים הקרובים לנו על סיכויי ההצלחה שלנו. פרק זה יעסוק בנושא זה ובנושאים אחרים העלולים ליצור מחסום נפשי להשגת הצלחה.

השפעת חסך אהבה בשנים המוקדמות
בפרק הקודם התייחסתי לנושא ההערכה העצמית ונשאלה השאלה כיצד נוצרת התפיסה העצמית וזה מביא אותנו לאחד מהנושאים החשובים ביותר בהם עוסק ספר זה.

אנו יודעים כי לילד הבא לעולם אין כל תפיסה עצמית. כל הרעיונות, הגישות, הערכים, הרגשות והאמונות שאנו מחזיקים בהם כמבוגרים, לא היו לנו בהיותנו ילדים. כל תפיסה שיש לנו לגבי עצמנו, היינו צריכים לפתח במשך תהליך ההתבגרות שלנו.
כל ילד בא לעולם כמו דף חלק לגמרי שדבר לא רשום עליו. הילד, במובן של תפיסה עצמית, יכול להתפתח בכל כיוון אפשרי, לפי מה שיקרה לו אחרי שהוא נולד. אנו יודעים כי כשהילד נולד, יש לו צורך עצום באהבה ובמגע. הילד מגיע לעולם כאוסף של תחושות. הוא מתחיל לפתח תפיסה עצמית לפי הדרך בה מגיבים אליו הוריו. הילד לומד אם הוא נאהב, מקובל, בעל ערך, משעשע, אינטליגנטי, מוכשר, או בעל יכולת שכלית על ידי הדרך שנוהגים בו הוריו. למעשה, לילד אין כל "עצמי" והוא מביט אל הוריו כדי להחליט אם הוא אהוב או לא.

הילד, המורכב מאוסף של תחושות, זקוק לאהבה ולמגע, בדיוק כפי שורדים זקוקים לגשם. לא ייתכן שתעניק לילד יותר מדי אהבה, בשנות גידולו. ילדים זקוקים לשטף בלתי פוסק של אהבה כדי לפתח אישיות בריאה. האסכולות הישנות בחינוך ילדים שטענו כי יש להניח לילד לבכות "כדי שלא יגדל מפונק" או "חוסך שבטו שונא בנו" או "ילדים צריך לראות ולא לשמוע" - כל אלה הן תפיסות פרה-היסטוריות לגבי גידול ילדים.

העובדה היא שאנו יודעים היום כי ילדים זקוקים לאהבה בדיוק כפי שהם זקוקים למזון, מחסה ובגדים. בניסויים אחדים שנערכו בתחילת המאה הקודמת ובשנות הארבעים שלה, נלקחו ילדים אשר נולדו בבתי חולים ציבוריים וחילקו אותם לשתי קבוצות: אל קבוצה אחת דיברו כל הזמן, הם זכו לליטופים ולחיבוקים וקיבלו חום ותמיכה כל הזמן. בקבוצה השניה, החליפו לילדים חיתולים והאכילו אותם, אך לעולם לא דיברו אליהם, לא החזיקו אותם או שרו להם והם לא קיבלו כל תמיכה רגשית.

תוצאות הניסוי היו מדהימות, למעשה היה צורך להפסיק אותו, והוא אכן הופסק מאוחר מדי, כמה מן הילדים בקבוצה שלא קיבלה שום אהבה פשוט קמלו ומתו מצער בתשעים הימים הראשונים של חייהם.

הצורך באהבה הוא כה גדול, עד כי כל אישיות בריאה מבוססת עליו. אנו יודעים כי השנים הראשונות של חיי הילד הן המכריעות ביותר ביצירת אישיותו כמבוגר. כמעט כל הפסיכוזות, ומחלות הנפש הקשות מקורן במשבר מסויים בשנים הראשונות. אם שטף האהבה נשבר בשנה השניה, השלישית או הרביעית, זה עלול לגרום בעיות אישיות חמורות, נוירוזות ולפעמים פסיכוזות ואפילו סכיזופרניה, בעיות התנהגות והפרעות אישיות שונות. אך אם הילד זוכה לשטף בלתי פוסק של אהבה במשך שלוש עד חמש השנים הראשונות, הוא יגדל על בסיס איתן ויהיה מסוגל לחיות חיים של פוטנציאל מנוצל היטב.

אם הילד אינו מקבל את כל האהבה שהוא זקוק לה במהלך שלוש עד חמש השנים הראשונות של חייו, הילד יפתח מה שקרוי בפי הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלו: "חסר צרכים" בדיוק כפי שחסר בוויטמין D או בסידן בשנים הראשונות של ילדותנו עלול לגרום לרככת וכתוצאה ממנה פגיעות בגפיים, כן ילדים אשר סבלו מחסר פסיכולוגי, מנסים במשך כל חייהם הבוגרים לפצות על החסרים האלה.

איך מתפתחים דפוסי התנהגות שליליים
אנו יודעים גם דברים נוספים אודות הילד המתפתח: אנו יודעים כי הילד נולד עם שתי תכונות נפלאות: הראשונה היא חוסר מוחלט בפחדים. ילד נולד ללא כל תחושת פחד. למעשה, כאשר הילד בא לעולם יש לו שני פחדים בלבד: הראשון הוא פחד מפני נפילה והשני הוא הפחד מפני רעש. כל הפחדים אשר יש לנו כמבוגרים הם נרכשים ויש ללמד אותם ולעשות זאת באמצעות חזרה על כך מספר פעמים.

חוסר הפחד של הילדים מתבטא במלים "אני יכול". אני יכול לעשות הכול. ילדים מוכנים לנסות הכול. כל מי שאי פעם גידל ילד יודע כי עד גיל ארבע וחמש עליך למנוע ממנו כל הזמן מלהרוג את עצמו. לילדים יש ממש נטיות התאבדות; בדומה לטייסי "קמיקזה" הם חסרי כל פחד. הם משליכים את עצמם מגבהים, הם רצים לאמצע הכביש, מתיישבים על תנורים חמים; הם לא יודעים מספיק כדי לפחד. הטבע המקורי שלנו הוא לא לפחד כלל. וכאשר אנו מביטים על הפחדים המחבלים בחיינו כמבוגרים, עלינו לזכור כי את כל הפחדים הללו למדנו אחרי שנולדנו.

התכונה השניה בה ניחנו הילדים היא הספונטניות המוחלטת שלהם. אין להם כל מעצורים; והמילים אשר מבטאות זאת היטב הן: "אני רוצה ...", "לא רוצה". ילדים חשים כי הם צריכים לעשות רק מה שהם רוצים ולא לעשות מה שהם אינם רוצים. מהי המלה הראשונה שילד לומד? המילה הראשונה שלו היא "לא". והמילה השניה היא "אסור". ומי מלמד אותו את המילים האלה? הוריו, אשר אומרים לו כל הזמן "לא" ו"אסור".

הילד לומד מהר מאוד כי הוא לא מוכרח לעשות שום דבר. הוא צוחק, בוכה, משליך את עצמו על הרצפה ומביים סצינות היסטריות, בקיצור עושה בדיוק מה שמתחשק לו.

מצבנו הטבעי הוא לא לפחד כלל ולהיות למעשה חסרי מעצורים ביחסינו עם עצמנו וביחסינו עם האחרים. ואם תסתכל אחורה על נסיונך כמבוגר, כאשר אנו מוצאים את עצמנו במצב בו אנו חשים בטוחים ושאננים לגמרי, עם חברים טובים ובסביבה המוכרת לנו היטב, אנו חוזרים אחורה לתחושות של חוסר פחד וחוסר מעצורים. במילים אחרות: אנו חוזרים להיות אנו עצמנו.
אנו יודעים גם כי ילדים לומדים בשתי דרכים בשנים הראשונות שלהם:

הדרך הראשונה היא דרך החיקוי. הם מחקים את הוריהם. אם הורה אחד הוא דומיננטי יותר, הילד יחקה את ההורה הזה. רבים מן ההרגלים וההתנהגויות שלנו כמבוגרים צמחו ישירות מחיקוי של הורינו.

לדוגמא, אנו מוצאים כי מבוגרים אשר קמים מוקדם בבוקר, אפילו בחמש וחצי או שש, גם אם הם אינם צריכים לקום, כמעט תמיד עושים זאת מכיון שאביהם נהג לעשות זאת. הורים רבים שצועקים על ילדיהם חשים לפתע כי הם שומעים את קול אימם או אביהם יוצא מתוך גרונם. ולפעמים כשילדיך מתבגרים הם צועקים עליך בקולך שלך ובמילים שלך!

פעמים רבות אנו מגדירים תכונות של אנשים באומרנו: הוא בדיוק כמו אביו או בדיוק כמו אמו. דבר זה הוא נכון מאוד. רבים מן הדברים שאנו מאמינים בהם, הגישות והערכים שלנו כמבוגרים מהווים חיקוי מובהק לדרך בה נהגו הורינו בשנים הראשונות שלנו. אנו מביטים אל הורינו כעל מעין אלוהים. הם מודל החיקוי המושלם שלנו כילדים ואנו מביטים עליהם כדי ללמוד כיצד ללכת, לדבר, לחשוב, להגיב וכך הלאה.

הדרך השניה בה לומדים הילדים בשנים הראשונות, היא על ידי כך שהם נחלצים ממצבים לא-נעימים, כפי שפרויד קרא לכך "עקרון הכאב והתענוג". אנו מתרחקים ממה שמכאיב לנו ומתקרבים למה שגורם לנו עונג. אנו מתרחקים מדברים שאינם נוחים לנו ומתקרבים לדברים שהם נוחים יותר.

שתי דרכים אלו: חיקוי, והתרחקות והחלצות ממצבים לא-נעימים הן שתי דרכי המפתח בהן אנו משתמשים במהלך כל חיינו.
מכל אי-הנוחות שיכול ילד לסבול, הטראומטית ביותר היא האיום בשלילת אהבתו של ההורה. אם ההורה מאיים על הילד כי יפסיק לאהוב אותו, הילד חווה טראומה נפשית של ממש. אין דבר מפחיד יותר לילד מאשר לחשוב שאביו או אמו לא אוהבים אותו. ילדים זקוקים לאהבה באורח כה נואש, עד כי אם ההורה משתמש באיום של שלילת האהבה - הילדים יאבדו מהר מאוד את הספונטניות הטבעית שלהם ואת טבעם חסר הפחד ויעשו כל מה שיידרש מהם כדי לספק את הדרישות של ההורה, כדי שלא לסבול מהתחושה הנוראה של אובדן האהבה. ילדים כה זקוקים לאהבה עד כי הם יעשו כל דבר כדי לזכות בה. וכאשר ההורים משתמשים, בטעות, בשלילת האהבה כדי לגרום לילדיהם לעשות משהו, הם מוצאים מהר מאוד כי זה עובד!

בכל הדורות למדו ההורים מהר מאוד כי אם אתה משתמש באהבה ככלי לתמרן את ילדיך לעשות מה שאתה מבקש מהם, זהו כלי יעיל מאוד. אך הטרגדיה היא ששימוש זה גורם לטראומה נפשית וצלקות פסיכולוגיות עמוקות ביותר ואלה מתבטאים אחר כך בחסכים שהמבוגר מנסה כל חייו לפצות עליהם. אסביר זאת כך: בשלב מוקדם ביותר של החיים, בגיל שנתיים עד חמש, כתוצאה מטעויות שעשו ההורים, כמו עונשים גופניים או ביקורת הרסנית, מתחילים הילדים לרכוש דפוסי התנהגות שליליים, אשר ממשיכים איתם אח"כ לחייהם כמבוגרים. דפוסי התנהגות שליליים נלמדים תמיד כתוצאה מפחד - כתוצאה מחזרה על תהליך של פחד, עונש, ביקורת הרסנית, הגורמים לילד אי-נעימות נפשית וטראומות נפשיות.

עונשים חמורים מאוד וארועים טראומטיים חמורים עלולים לגרום לילדים לשאת עמם דפוסי התנהגות שליליים אל חייהם כבוגרים ולהזדקק אחר-כך לטיפול פסיכולוגי כדי להתגבר עליהם. אך דפוסי ההתנהגות השליליים הבסיסיים אשר הילדים מפתחים וכולנו עבדים להם בחברה שלנו, בגלל הדרך בה גדלנו, הם דפוסי העכבות השליליות שלנו. דפוסים שליליים אלה מאופיינים בצמד המילים "אינני יכול". ביטוי זה נוצר כאשר הילד שומע שוב ושוב: "אסור", "אל תתקרב לשם", "הפסק זאת", "הנח זאת" "אל תיגע", "כמה פעמים אמרתי לך?".

הילד, שמטבעו הוא סקרן ומלא ספונטניות ורוצה לגעת בכל דבר, לטעום אותו ולהרגיש אותו, אינו מבין כי הוא מזיק בכך לרכוש כלשהו השייך להורים, כל מה שהוא מבין הוא שברגע שהוא מתקרב למשהו חדש ומסעיר שהוא רוצה לחוש אותו, אבא או אמא מתרגזים עליו, לא אוהבים אותו, סוטרים לו, מבקרים ומענישים אותו. כנראה שהם עושים זאת, אומר הילד לעצמו, כי אני קטן מדי, כי אני חסר יכולת, לא שווה, אני לא יכול, אני לא יכול, אני לא יכול.

מאוחר יותר, במשך החיים, כאשר הילד, או המבוגר, מתבקש לעשות משהו הדורש ממנו להסתכן או להיות מעורב במשהו חדש ושונה, אין פלא שהתגובה האינסטינקטיבית הראשונה שלו היא: "אני לא יכול". אין כל בעיה לדעת אם אתה שבוי בתוך דפוס התנהגות שלילי, מכיון שדפוסים אלה מתבטאים גם באורח פיזי. תוכל לחוש אותם בחלקו הקדמי של הגוף. זה יכול להתבטא בהרגשה מוזרה בבטן, ולפעמים גם הדופק יתחיל להיות מואץ, הנשימה תהיה מהירה ותרגיש הרגשת מתח בגרון, או שתרגיש בערה במערכת הנשימה או כאב בחלקו הקדמי של הראש. ייתכן שהשלפוחית תלחץ עד כדי שתהיה חייב לרוץ לשרותים.

העכבות גורמות לנו תחושה אי-רציונלית של פחד, חרדה ורעד שאינם נגרמים בעקבות גירוי חיצוני. לדוגמא: אנשים רבים חשים אי-נוחות כאשר עליהם לנאום בפני קהל. אם תבקש מהם לקום ולדבר בפני קבוצה מסויימת, הם עשויים לחוות את כל אחד מביטויי החרדה הפיזיים הללו. קיבתם תתכווץ, ליבם יפעם במהירות, הם יתחילו לנשום מהר ולרעוד, בדיוק כאילו הם נמצאים בסכנה פיזית חמורה.

דפוסי המעצורים השליליים מובילים מהר מאוד למה שאנו מכנים "הפחד מפני כשלון". ופחד זה הוא המכשול הגדול ביותר בדרך להצלחה. הפחד מפני כשלון הוא הדבר המעכב את המספר הגדול ביותר של אנשים מלנצל את מירב הפוטנציאל הטמון בהם יותר מכל גורם אישיותי אחר.

הפחד מפני כשלון הוא הדבר הגואה בתוכנו כאשר אנו מקבלים הזדמנות לסכן חלק מזמננו או כספנו, ואז אנו אומרים: "אני לא יכול, אני לא יכול". חלק מאתנו, בנים להורים אשר לא היו משופעים בכסף, זוכרים את הורינו אומרים כל הזמן "זה יקר מדי, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו" ולכן כמבוגרים, כאשר עומדת בפנינו הברירה להוציא כסף, או להגיע להחלטה דומה כלשהי, קרוב לוודאי שנגיב דרך דפוס העכבות השלילי שלנו - "אני לא יכול להרשות זאת לעצמי". אנו חשים זאת בכל הגוף, קיבתנו מתכווצת, למרות שבעצם אנחנו בהחלט יכולים להרשות זאת לעצמנו. אפילו כאשר אנחנו מרוויחים טוב יותר מהורינו, גם אם מעולם לא סבלנו מחסור, עדיין יש סיכוי סביר שנגיב כך בהתבגרנו.

הסוג השני של דפוס שלילי שאנו יורשים הוא הדפוס השלילי הכפייתי. הדפוס הכפייתי מתבטא במילים "אני מוכרח" או "אני צריך". הילד מפתח דפוס כזה כאשר הוא הופך לקרבן של "אהבה על תנאי". כאשר ההורה מבהיר לילד כי הוא לא נאהב כפי שהוא, אלא שהוא נאהב רק כאשר הוא עושה מה שההורה חושב שהוא נכון. כאשר אומרים לילד שוב ושוב "מוטב שתעשה זאת, אחרת..., אם לא, אתה תחטוף, תראה מה עשית, אתה בצרות גדולות עכשיו", או כאשר הילד עושה משהו או לא עושה משהו וההורה משתמש בנתינת אהבה או בשלילתה כבמכשיר לתמרון התנהגותו של הילד, אז מתפתחים להם דפוסי ההתנהגות הכפייתית. הילד החשוף להתנהגות כזו, אינו מבין מה קורה. הוא אוסף של תחושות. הוא רק מסוגל לחשוב: "אני לא שווה שום דבר כשלעצמי. אני לא מרגיש בטוח או מוגן והורי אינם אוהבים אותי, אלא אם כן אני עושה בדיוק מה שמוצא חן בעיניהם. לכן, אני חייב לזכות באהבתם של אמא ואבא. אני חייב לעשות מה שהם אומרים לי לעשות. אני חייב לרצות אותם. אני חייב לעמוד בציפיות שלהם".

דפוס התנהגות שלילי-כפייתי זה מוביל מהר מאוד למה שאנו מכנים "פחד מפני דחיה". פחד זה מתבטא בחיינו הבוגרים בדאגה כפייתית מתמדת למה שאנשים אחרים חושבים, עד כדי כך שאנו עסוקים כל הזמן בשאלה מה יאמרו האנשים, כיצד יגיבו, מה יעשו, למה הם מתכוונים בכך, מדוע הם מביטים בי כך? דפוס שלילי-כפייתי זה משתקף באישיותו של אדם מטיפוס A. אדם בעל התנהגות של טיפוס A הוא אדם הנאבק ללא הרף כדי לזכות באהדת הממונים עליו, כדי לפצות על העובדה שמעולם לא זכה לאהדה ללא-תנאי מהוריו.
במשך כל חיינו, שולטים שני הדפוסים השליליים הללו, דפוס המעצורים: "אני לא יכול, אני לא יכול" והשני - הכפייתי: "אני מוכרח, אני מוכרח" והגרוע מכל - הדפוס השלילי הכפול - "אני לא יכול, אבל אני מוכרח, אני מוכרח, אבל אני לא יכול" - אנו חשים כי דוחפים אותנו לפעול, אבל אנו פוחדים לנסות. אנו לכודים בין שני הדפוסים האלה.

לדעתי, אלה הם האחראים למרבית הכשלונות שנוחלים המבוגרים במשך כל ימי חייהם. אני מרגיש כי מבוגרים רבים אינם מסוגלים לראות את מירב הפוטנציאל הטמון בהם בשל שני הדפוסים האלה ובשל שאר הפחדים האופפים אותנו בלקסיקון הפסיכולוגי שלנו.

השפעתה של ביקורת הרסנית
דבר נוסף שאנו יודעים, הוא כי ביקורת הרסנית היא אחד הגורמים לדפוסי ההתנהגות השליליים שלנו (זוכרים את קבוצת החונקים?). ביקורת הרסנית הבאה מפיו של מישהו חשוב בחייו של הילד ללא ספק מחבלת בהערכה העצמית שלו. כל ביקורת הרסנית מחבלת ביכולתו של הילד לתפקד בתחום מסוים. ילדים אשר היו נתונים תחת ביקורת חריפה בגיל צעיר, גדלים להיות בעלי רגישות-יתר לביקורת, והם אינם מסוגלים לסבול כל ביקורת הנמתחת עליהם.

אני מרגיש שביקורת הרסנית היא כמו סרטן וכפי הנראה היא הרסה אנשים רבים יותר מאשר כל המלחמות בהיסטוריה האנושית. כאשר מותחים ביקורת הרסנית על ילד, לא רק שהיא איננה גורמת לילד להפוך להיות טוב יותר, היא איננה משפרת את תפקודו של הילד, אלא שהיא משיגה בדיוק את ההפך הגמור. כאשר אני מספר למנהלים על הנזק בהפנית ביקורת הרסנית לעובד, אני משתמש באנלוגיה של טיפול במכשיר משרדי עדין בעזרת פטיש חמישה קילו. בדרך כלל, כאשר אנו מותחים ביקורת הרסנית, אנו טוענים, כביכול, כי בזכות הביקורת, אדם זה, ילד זה, או העובד יחכימו מיד ויבצעו את הדבר טוב יותר. אך אנו יודעים ממחקרים רבים שנערכו בנושא כי כאשר חוזרים ומותחים ביקורת על אדם העוסק בפעילות מסויימת, לא רק שהאדם לא יבצע אותה טוב יותר, אלא שהוא פשוט יחדל לעשות אותה בכלל. הוא פשוט ימנע מלעשות מה שטומן בחובו ביקורת הרסנית.

עדיף לתקן מכשור משרדי בעזרת פטיש של חמישה קילו מאשר למתוח ביקורת הרסנית על עובד שלך, מכיון שכאשר אתה מותח ביקורת כזו על העובד שלך, אתה מפחית באורח משמעותי את היעילות שלו, וממשיך לשלם לו אותה המשכורת עבור תפקוד אשר נעשה לקוי.

זכור כי דפוסי התנהגות שליליים הם תגובות מותנות לגירוי. יש צורך בדפוס של חזרה שוב ושוב - מאות ואלפי פעמים כדי שיוטבעו באישיותנו לצמיתות. נוכל להתגבר על דפוסי ההתנהגות השליליים שלנו על-ידי כך שנזין את מוחנו במחשבות חדשות; והמחשבה אשר תגרום לנו עונג של ממש היא כמובן: "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי".

יחסי הגומלין בין המודע לתת מודע
ברצוני להסביר כעת, את ההבדל בין המודע לבין התת-מודע. אנו יודעים כי יש הבדל גדול בתפקוד בין שניהם.
המודע הוא החלק החושב, האובייקטיבי, האנליטי, ההגיוני והמסוגל לעשות הבחנות מבין השניים. המודע הוא החלק היחידי החושב, מקבל החלטות ומחליט על דרכי פעולה. תפקידו של המודע הוא לאגור מידע מן הסביבה כדי להשוותו לארועים קודמים, כדי להחליט אם הוא רלוונטי עבורנו. לנתח אותו כדי להחליט אם יש צורך לפעול, ולקבל החלטה. המודע מקבל החלטות שהן תמיד "כן" או "לא". המודע מקבל או דוחה את המידע שהוא קולט. אולם, כל פיסת מידע שהוא מחליט לקבל, מתקבלת כעובדה על ידי התת-מודע.

המודע מסוגל לטפל רק במחשבה אחת בו-זמנית, שלילית או חיובית, כן או לא. אך כאשר המודע אומר "כן" לפיסת מידע שהוא קולט, התת-מודע מקבל אותה מיד ומגיב עליה.

לדוגמא: אתה הולך בין שתי מכוניות ברחוב סואן ושומע פתאום מנוע מותנע וצפירה. מיד תפנה לימין או לשמאל ותבחין כי מכונית מתקרבת אליך. הדבר השני שהמודע יעשה יהיה להשוות את המכונית המתקרבת לכל יתר המכוניות הנוסעות בכביש, כדי להחליט אם מכונית זו חשובה יותר. אם המכונית הזו אינה מהווה סכנה כלשהי, הרי שתמשיך בדרכך, אך אם היא נוסעת במהירות של 80 קמ"ש, היא נמצאת במרחק של 50 מ' ממך ונעה לכיוונך ללא שליטה, הרי שהמצב מחייב ניתוח זהיר של הנתונים.

הצעד השלישי שעושה המודע הוא לנתח את האלטרנטיבות השונות הניצבות בפניו. האם עלי לנוע קדימה, כן או לא. אם התשובה היא לא, האם עלי לנוע אחורה, אם התשובה היא כן, ויש לנוע אחורה, התת-מודע מפעיל מיד את מערכת העצבים האוטונומית ועימה את העצבים והשרירים וכך אנו מזנקים מיד אחורה. אין צורך לחשוב: "איזו רגל אניע קודם?" "האם עלי להניע קודם את רגלי הימנית או שמא את השמאלית?" ברגע שאנו אומרים "כן" לאפשרות של להתחמק מן המכונית הנוסעת, כל גופנו מגיב יחד. כנ"ל לגבי מחשבות מסויימות. אם נקבל תחושת פחד לעיתים קרובות, כל אימת שנראה או נשמע משהו מפחיד, בין אם הוא אמיתי ובין אם לאו, ברגע שנחוש כי אנו בסכנה, ברגע שהמודע יקבל זאת, התת-מודע יקבל זאת אוטומטית וכל גופנו יידרך לתגובה מיידית. לכן, אנו יכולים לעבור ממצב של שלווה מוחלטת למצב של דריכות בתוך שניה אחת או שתיים. המפתח הוא המחשבות אשר "עברו את תהליך הקבלה" במודע שלנו. וזה מביא אותנו לשני חוקים שכליים חשובים.

הראשון מביניהם הוא חוק הריכוז. חוק הריכוז אומר כי דברים אשר חולפים במוחך ואתה חושב עליהם כל הזמן, הופכים לחלק ממך - לחלק מסך החוויות הנמצאות במוחך. אתה הופך למה שאתה חושב עליו, וככל שתרבה לחשוב ולהתרכז בכך, הוא יהפוך לחלק בלתי נפרד מחייך.

החוק השני הוא חוק התחליף. מכיון שהמודע יכול לעסוק רק במחשבה אחת בו-זמנית, שלילית או חיובית, אם נחליף במודע מחשבה שלילית במחשבה חיובית ונחזיק במוחנו אך ורק רעיונות ומחשבות חיוביים, על אודות האדם החיובי שאנו שואפים להיות, זה מה שיקרה בחיינו, בניגוד לשלילי, השולט בדרך כלל במוחם של מרבית האנשים.

לתת-מודע יש תפקיד אחר לגמרי. המודע הוא החלק האובייקטיבי בעוד שהתת-מודע הוא החלק הסובייקטיבי. המודע מחליט והתת-מודע פשוט מציית. התת-מודע דומה לבסיס נתונים - מחשב ענק אשר קולט ופולט מידע ומקליט באופן רציף כל אחד מן הארועים שאנו חווים. הוא מקליט את כל המחשבות וההחלטות שקיבלנו אי-פעם, וכל תמונה אשר חרטנו בדמיוננו.

תפקידו של התת-מודע הוא לעבד את סך הנתונים לכדי מידע אשר יתאים לתפיסה העצמית שלנו ו"לתכנות" המקורי שלנו. כך שתמיד נלך, נדבר, נתנהג, נחשוב ונגיב בדרך התואמת לסך המידע אותו אגרנו ואותו אנו חושבים לנכון ואמיתי.

כל הצלחה מתחילה בנטילת שליטה שיטתית ומכוונת על המחשבות המעסיקות את החלק המודע של מוחנו. אם נעסיק את מוחנו המודע ממוקד בכיוון שאליו אנו שואפים להגיע ולהשיג, כיוון זה יהפוך למציאות חיינו. המחשבה אשר תעזור לנו ביותר כדי להשיג שליטה מירבית על המודע שלנו תהיה כמובן: "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי". כי בעזרת חוק הריכוז וחוק התחליף, כל עוד אנו חושבים ואומרים לעצמנו "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי" ומדמיינים את עצמנו כאהובים, יפים, ומוצלחים, לא תצליח כל מחשבה שלילית, מייאשת או ספקנית להתגנב אל תוך מוחנו.

המפתח להצלחה הוא ליטול שליטה מוחלטת על המודע שלנו ולשמור שיהיה ממוקד אך ורק במה שאנו רוצים להשיג ולהמשיך לחשוב כל הזמן "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי". עלינו לחשוב כל הזמן על הדברים שאנו רוצים בהם, ולא על הדברים שאנו מפחדים מפניהם. זהו יישומו האמיתי של חוק השליטה ותחילתה של כל הצלחה.

הפסיכולוגיה של האחריות
בפרק הקודם הזכרנו את מאפייניה העיקריים של ההצלחה - הערכה עצמית גבוהה, רמות גבוהות של קבלה ואהבה עצמית. בפרק זה נתייחס למאפיינים הנוספים - התכונה השניה הנדרשת כאשר מדובר בהצלחה. אני מכנה זאת: שחרור מעצורי התת-מודע. היא מבוססת על הבנתה של מה שמכונה "הפסיכולוגיה של האחריות". אנו מוצאים כי תפקידם של ההורים הוא לגדל אותנו, כך שבהגיענו לגיל 18 אנו אחראים לחלוטין למעשינו. במידה שבה הורינו הצליחו בכך, החל מגיל 18 ואילך, ולפעמים גם לפני זה, אנו אחראים במאה אחוזים לשארית חיינו.

קבלת אחריות מלאה על חיינו היא הבסיס לאישיות בוגרת ובשלה. אנשים רבים אינם מבינים כי קיים פער כה גדול בין בגרות לחוסר-בגרות והוא נעוץ בדיוק בקבלת האחריות. קבלת אחריות זו פירושה שמכאן ואילך, אין יותר תירוצים. נאמר כבר כי הנטיה שלנו לתרץ את הכשלונות והטעויות שלנו היא אחד הגורמים העיקריים לכשלונותינו כמבוגרים. המצאת התרוצים הבלתי פוסקת כדי לכפר על טעויות וכשלונות, במקום לקבל את האחריות המלאה עליהם, היא אחד הגורמים העוצרים את האדם הבוגר מלנצל את הפוטנציאל שלו במלואו.

כאשר אנו מגיעים לבגרות, אנו אחראים למעשינו במאה אחוז. כל מה שאנו עכשיו וכל מה שנהיה בעתיד נתון אך ורק בשליטתנו. החל מהגיענו לבגרות, לא נוכל יותר להעניק את השליטה למישהו אחר. נוכל לתת את השליטה לאחרים, או לתת אותה במצבים מסוימים, על ידי שנגרום למישהו או משהו להרגיש אחראים לחיינו, אך אנו תמיד אחראים על כך במאה אחוז.
יש כמה תחומים בחברה שלנו בהם מעודדים חוסר אחריות בכמויות מסחריות. התחום הראשון הוא כלכלה. במשך כמה עשרות שנים ישנם אנשים המנסים לשכנע את הממשלה לקבל את האחריות על אלמנטים מחיינו שאינם מוצאים חן בעינינו. כל הנסיונות לשכנע את הממשלה ליטול את האחריות ולעשות משהו, מסתיימים תמיד בכשלון, מכיון שהממשלה נוטלת יותר ויותר שליטה אך תמיד משאירה אותנו עם כל האחריות. זוהי הסיבה מדוע ככל שהממשלה גדולה יותר, האוכלוסיה נעשית מתוסכלת יותר.

תחום נוסף הוא תחום הבריאות. הרפואה המונעת מהווה היום את הפתרון היחידי להורדת ההוצאות בתחום הבריאות. היא מבוססת על עידודם של האנשים ליטול את האחריות המלאה לבריאותם. אנשים רבים גורמים רעה לגופם, רק משום שהם יודעים, כי הם יכולים לפנות לעזרה לממסד הרפואי. אם לא היה להם לאן לפנות, הם לא היו עושים זאת. זכרו את הסיפור על האיש שהגיע לגיל 103 וכאשר הגיע עתונאי לראיין אותו ושאל אותו האם הוא מתחרט על משהו בחייו, ענה האיש: "רק זאת - לו הייתי יודע כי אני עומד לחיות עד גיל 103, הייתי מטפל בעצמי טוב יותר".

אנו רואים כי אנשים אשר נוטלים אחריות מלאה לבריאותם הנפשית והגופנית נזקקים הרבה פחות לשרותיו של הרופא, נוטלים פחות תרופות ונהנים מבריאות טובה יותר.

בקשר לנטילת אחריות אישית, אנשים רבים משלמים מס שפתיים לכך. הם מסכימים כי זהו רעיון טוב, ורבים אפילו יחליטו בינם לבין עצמם כי הם עומדים ליטול אחריות מלאה בתחומים מסויימים של חייהם. אולם, בתחומים אחרים, הם פשוט אינם חושבים שזה הכרחי.

הדבר החשוב ביותר שנוכל לומר בנושא זה הוא: קבלת אחריות מלאה איננה בגדר אפשרות. למבוגרים החיים בחברה שלנו זוהי חובה. יתר על כן, אין מדובר בקבלת אחריות לגבי תחומים מסויימים וקבלת אחריות חלקית בלבד בתחומים אחרים, ללא קשר אם זה מוצא חן בעינינו או לא, אנו אחראים במאה אחוזים לכל אחד מן התחומים של חיינו כבוגרים ואין כל דרך להתחמק מכך.

קבלת אחריות אישית היא חשובה ביותר בשל הסיבה הפשוטה הזו: קיים קשר ישר בין קבלת אחריות ברמה גבוהה לבין רמת השליטה שיש לנו על חיינו. לעולם לא תהיה לנו שליטה רבה יותר בחיינו מרמת האחריות שאנו נוטלים על עצמנו. נראה גם כי יש יחסי אחד-לאחד ישירים בין נטילת אחריות ברמה גבוהה לבין תחושת שליטה מלאה בחיינו ותחושה של חירות אישית. לעולם לא תהיה לנו שליטה רבה יותר ממידת האחריות שאנו נוטלים על עצמנו ולעולם לא תהיה לנו תחושת חירות הגדולה מן השליטה שיש לנו בחיינו.

יש גם יחסים של אחד לאחד בין אחריות, שליטה, חירות ורגשות חיוביים. ומכיון שהמפתח לאושר בחיים הוא להנות משפע של רגשות חיוביים לאורך זמן ארוך ככל האפשר, הרי מה שאנו מדברים עליו הוא בעצם כמות הרגשות החיוביים שיש ברשותנו.
אם נתבונן מן הצד השני הרי שנוכל לומר שיש יחס ישר בין גישה של חוסר-אחריות לבין תחושת חוסר שליטה וחוסר חירות וקיים קשר ישיר בין אלה לבין רגשות שליליים. לכן, הנושא שלנו בחלק זה של הספר הינו בעצם ההבדל בין רגשות חיוביים לרגשות שליליים. הגילוי המדהים ביותר שגיליתי במהלך חיי כבוגר ובמהלך התענינותי בפסיכולוגיה של ההצלחה היה העובדה שקיימת בהחלט אפשרות לסלק את הרגשות השליליים.

השפעתם של הרגשות השליליים
כל הרגשות השליליים הם לא טבעיים. אפילו פרויד כתב כבר בתחילת המאה כי אין מקום קבוע בתת-מודע לרגשות שליליים. כל רגש שלילי שיש ברשותנו, היה עלינו לרכוש באמצעות תהליך של חזרה ו"כפייה" מגיל צעיר מאוד. ניתן ואפשר לחיות ללא כל רגשות שליליים. כאשר הבנתי לראשונה כי אפשר לחיות ללא כל רגשות שליליים, הדבר אשר הדהים אותי ביותר היה כי כל האומללות והצער שבעולם וכל האלכוהוליזם וההתמכרות לסמים, ההתאבדויות, הפשע והאלימות בחברה שלנו מקורם ברגשות שליליים. כל המחקרים היום מראים כי בסופו של דבר כל המחלות הפסיכוסומטיות, כיבי הקיבה, התקפי הלב ומחלות חמורות החל בסרטן וכלה בדלקות פרקים ומחלות ניווניות המכלות את הגוף בגיל צעיר מדי, כולן מושפעות מרגשות שליליים, אבל אפשר למחוק אותן מחיינו.

כדי ללמוד מהם רגשות שליליים ניתן לדמיין עץ של רגשות שליליים. על עץ זה גדלים הרגשות השליליים השולטים בחיינו, והם: ספק, פחד, אשמה, שנאה, קנאה; קיימים בערך 54 רגשות שליליים בספרי המדע, אך אם ניקח את כולם יחד ונתיך אותם יחד, כולם יחד יסתכמו בכעס - בין אם הוא מופנה פנימה או מכוון החוצה.

בימינו קיימות גם כמה אסכולות הטוענות כי רגשות שליליים הם טובים במובן מה. מותר לאדם שיהיו לו רגשות שליליים, מותר לך לבטא את הכעס ולומר לאנשים עד כמה אתה כועס ומי ששואף לבריאות נפשית איתנה צריך ללמוד להתמודד עם הכעס ולספר לאנשים אחרים אודותיו וללמוד לחיות איתו וכדומה. הדבר היחיד שאוכל לומר על כך הוא זה: כיצד אתה מרגיש כאשר אתה כועס? האם אתה מרגיש טוב כאשר אתה כועס? האם אתה מרגיש כי זהו רגש נורמלי, טבעי, בריא וחיובי שניתן להנות ממנו ולהביע אותו? לא. התשובה היא שכאשר אתה כועס, כל המערכות שלך מתפקדות באופן עלוב. כאשר אתה כועס, נפגמת היכולת שלך לחשוב בבהירות, כאילו שמוחך שרוי בערפל. כאשר אתה כועס, אינך מסתדר עם אנשים אחרים, וכאשר אתה כועס אינך ישן היטב: אתה מתהפך במיטה וחורק בשינייך. כאשר אתה כועס למשך זמן ארוך אתה סובל מבעיות קיבה ומעיים. אם תישאר כועס לפרק זמן ארוך עוד יותר, הכעס הוא הגורם ללחץ דם גבוה. ולחץ דם גבוה, הגורם למחלות לב, הוא אחד מגורמי המוות השכיחים ביותר בחברה שלנו.

לכעס אין אפילו תכונה טובה אחת. הרעיון שכעס הוא חיובי, או לפחות חיוני או מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, הוא פשוט לא נכון. הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על רגשות שליליים הוא שרגשות שליליים אינם נגרמים מבחוץ. כל הרגשות השליליים באים מבפנים. כל רגש שלילי שאנו חווים הוא התגובה שלנו למצב מסוים. הוא אינו מצוי במצב עצמו. כל הרגשות השליליים הם סימן לחוסר כנות וחולשת אופי. אין כל דבר נאצל, נערץ או חיובי ברגשות שליליים או בהבעתם. אם נבין מהיכן באים רגשותינו השליליים, נוכל לבטל ולמחוק אותם מחיינו.

אם נחזור אל העץ שלנו, יש לנו את הגזע, אשר יורד עד האדמה ושורשים התקועים עמוק באדמה. אנו יודעים כי אם תמנע משורשיו של כל עץ מזון והשקייה, העץ יתחיל לגווע. אם נשתמש בדימוי של עץ הרגשות השליליים - אם תרעיב את שורשיו של עץ הרגשות השליליים ותמנע ממנו את המזון הנחוץ לו, בסופו של דבר תהרוג את עץ הרגשות השליליים ועמו את הרגשות השליליים הצומחים עליו. המזון הדרוש לצמיחתם של רגשות שליליים מורכב משניים:

הראשון הוא - הצדקה. אנו יכולים להיות בעלי רגשות שליליים בדיוק במידה שנוכל להצדיק המצאותם של רגשות כאלה בקרבנו. אנו אומרים לעצמנו ולכל מי שמוכן להקשיב עד כמה מותר לנו לסבול מרגשות שליליים אלה מכיון שמישהו עשה לנו עוול. אם לא נוכל להצדיק את הרגשות השליליים, אם לא נוכל להסביר לעצמנו ולאחרים כי מגיע לנו להרגיש ככה בשל ארוע כלשהו, הרגשות השליליים יתחילו לגווע בקירבנו.

המרכיב השני המזין את עץ הרגשות השליליים הוא - תהליך ההזדהות. אנו יכולים לחוש רגשות שליליים רק במידה שאנו מזדהים עם המצב ומתייחסים אליו באופן אישי. האירוע הטראומטי ביותר יכול לקרות מבלי לעורר בנו כל רגש שלילי ולעומת זאת ציפורן שנשברה או שן כואבת או גילוי חסר משמעות של גסות רוח מצד מישהו יכולים לגרום לנו כעס גדול למשך זמן ארוך. לא נוכל לסבול מרגשות שליליים אלה, אלא אם כן נוכל להצדיק אותם לעצמנו ולהזדהות עימם.

בשניה שבה נחדל להצדיק ולהזדהות, יתחילו הרגשות השליליים שלנו לגווע. אם נחזור לעץ הרגשות השליליים, נגלה כי הדרך המהירה ביותר להיפטר מהרגשות השליליים שלנו תהיה לכרות את העץ מן הגזע, וגזע זה הוא אשמה. אנו מגלים כי לא ייתכן לטפח רגש שלילי מבלי שמאשימים מישהו או משהו, או מצב מסוים. לכל רגש שלילי יש שורש משלו - אלמנט של האשמה.
ברגע שנפסיק להאשים, יפסיקו גם הרגשות השליליים שלנו. וברגע שנפסיק את הרגשות השליליים על ידי כריתת גזע האשמה - יחדלו כל הרגשות השליליים שלנו מלהתקיים. הדרך להפסיק להאשים היא זאת: בכל פעם שקורה לנו משהו מכעיס, נשתמש מיד בחוק התחליף, ביודענו כי המודע שלנו מסוגל לטפל רק במחשבה אחת בכל פעם, נגרום קצר לרגש השלילי באומרנו: "אני הוא האחראי, אני הוא האחראי".

ככל שנאמר יותר ויותר: "אני אחראי, אני אחראי", נשלוט יותר במודע שלנו. וכל עוד אנו אומרים לעצמנו "אני הוא האחראי", לא יוכל כל רגש שלילי לקבוע לנו שליטה ולגדול במוחנו. זכרו, כי אנו האחראים בכל מקרה. כאנשים חופשיים, אנו אחראים לכל אחד מן המצבים אליהם אנו נקלעים. וכאשר אנו נוטלים את כל האחריות, אנו נוטלים שליטה מלאה על המודע שלנו ומוחנו נעשה צלול וחיובי.

בנוסף ל"אני אוהב את עצמי", "אני הוא האחראי" הוא המשפט החיובי ביותר שניתן לומר כדי לשלוט שליטה מלאה במוחנו, רגשותינו וגורלנו. אינני אומר כי זה עומד להיות קל. אני יודע כי בפעם הראשונה שאתה חושב על הרגש השלילי החביב עליך ביותר, זה הגורם לך לכעוס במיוחד, או על האדם המסוים אשר העליב אותך, ואתה מנסה לומר לעצמך "אני הוא האחראי", תצטרך כנראה לומר זאת בשפתיים חשוקות. אך זה נעשה קל יותר כאשר חוזרים על כך שוב ושוב.
בקשר לחבריך, תגלה כי הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות עבור אנשים הנמצאים במצוקה הוא לומר: "כן, אני מבין שיש לך בעיה, אך אתה הוא האחראי לחייך. מה אתה חושב לעשות בנידון?" אתה עומד לגלות כי החברים אשר באמת רוצים לשמוע בעצתך, יעריכו את העובדה כי אתה מזכיר להם שהאחריות היא בידיהם ויתחילו לחשוב מה הם רוצים לעשות בקשר למצב בו הם נמצאים. האחרים, אלה המתלוננים שוב ושוב, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, אשר אין להם כל כוונה לשנות משהו, יפסיקו במהרה לדבר איתך, אם תמשיך להזכיר להם כי הם הם האחראים לחייהם.

בכל מקרה, במקום להיות מעורב בשיחות של בעיות, טענות וטרוניות, הדרך הטובה ביותר לעזור לחבריך תהיה להזכיר להם כי הם האחראים למצב. זוהי הדרך המהירה ביותר לעצב ילדים מוצלחים, זוהי הדרך הטובה ביותר לעצב עובדים יעילים - על ידי עידודם לקבל אחריות מלאה לחייהם.

כיצד מתפתחים הרגשות השליליים
 האדם הממוצע מתחיל את חייו עם מעט מאוד רגשות שליליים ובמהלך חייו הוא מתחיל לצבור אותם כמו מזכרות והוא נושא אותם על גבו במין גיבנת בלתי נראית. כאשר אנו צועדים מגיל הטפש-עשרה אל הבגרות, גדלה הגיבנת לגודל של שק אגרוף ואנו מטלטלים אותה עמנו לכל מקום, אנו משוכנעים שמכיון ששילמנו עבור רגשות שליליים אלו, וסבלנו עבורם, הם שלנו לנצח ואיש לא ישכנע אותנו לותר עליהם.

הדבר החשוב ביותר שעלינו להבין, וזוהי הנקודה החשובה ביותר בחלק זה של הספר הוא שלא נוכל ליטול את גורלנו בידינו, אלא אם נדע להשאיר את הרגשות השליליים מאחורינו. לא נוכל להמשיך בתהליך התפתחותנו כבני אדם מצליחים, אלא על ידי השתחררות מהרגשות השליליים שלנו.

הפסיכולוג האמריקאי ד"ר ג'ים ניומן, בספרו המפורסם "שחרר את מעצוריך" משתמש באנלוגיה המשווה את הרגשות השליליים למעצורים של מכונית. ודאי התנסית פעם בחויה של נסיעה במכוניתך, כשאתה לוחץ לשוא על דוושת הגז והמכונית נוסעת לאט ואינה מאיצה ואז גילית כי מעצור היד תפוס, ואז שחררת אותו והרגשת כיצד המכונית "ממריאה".

"נהיגה" בחייך כשאתה עמוס ברגשות שליליים דומה לנהיגה במכונית שמעצור היד שלה תפוס. ניתן להסיעה קדימה, אך המאמץ המופעל על המנוע וההילוכים הוא גדול מאוד. אלה הם הרגשות השליליים המתישים אותנו בחיים. לא נוכל להמשיך לשום מקום מבלי שנפטר מרגשותינו השליליים ונלך הלאה.

זכור, אנו אחראים במאה אחוז לחיינו וקבלת כל האחריות כולה, באופן חד משמעי, יש לה חשיבות מכרעת באישיותו של האדם המצליח. בכל אחד מהמחקרים שנעשו בנושא, נמצא כי התכונות הבסיסיות הנדרשות כדי להצליח בחיים הן הערכה עצמית גבוהה וקבלת אחריות מלאה לחיים. השאלה שלנו נשארת אם כן, מאין באים הרגשות השליליים?

הזכרנו קודם כי הילד מגיע לעולם ללא כל תפיסה עצמית משלו. אנו יודעים גם כי אנו באים לעולם ללא כל רגשות שליליים. אנו באים לעולם ללא חרדות, ללא ספקות, ללא פחדים, ללא קנאה, ללא שנאה או אשמה.

החוקרים העמיקו בחיפוש אחר התשובה לשאלה: מאין באים הרגשות השליליים? אם נחזור אל שנות ההתפתחות הראשונות נראה כי רגשות שליליים מתחילים בשלב מוקדם מאוד בחיים והם מתחילים כתוצאה משני גורמים: הראשון הוא הטלת ביקורת. לביקורת הרסנית הנמתחת על ילד שעדיין לא הגיע לגיל שש יש השפעה חמורה מאוד על התת-מודע שלו. אחרי גיל שש או שבע הילד יכול להבחין בעצמו טוב יותר בין ביקורת בונה לסתם ביקורת.

כמבוגרים, אם מישהו מבקר אותנו אנו יכולים לקבל או לא לקבל זאת, אנו יכולים לבחור את העיקר מתוך הטפל ונוכל לבחור לנו את מה שנראה לנו. לילדים עד גיל שש אין כל דרך להבדיל בין ביקורת תקפה ללא תקפה. כל מה שהוריהם או אנשים הנחשבים בעיניהם, אומרים להם, מתקבל על-ידם ללא כל עוררין כעובדה. וכאשר הילד מקבל זאת כעובדה במודע שלו, גם התת-מודע מקבל זאת כעובדה. התת-מודע מאחסן את המידע וברבות השנים ידאג שהתנהגותו של הילד בעתיד תתאים לרושם השלילי שהוא ספג. רבים מאתנו, "תוכנתנו" באופן שלילי מגיל צעיר, עוד לפני שהיינו מודעים לכך ואנו ממשיכים להתנהג באופן תואם לרושם השלילי שניטע בנו.

אם ההורים אומרים לילד: "אתה ילד רע" או "את ילדה רעה" או "אי אפשר לסמוך עליך" או "אתה מרושל" או "אתה כל כך טיפש" או "למה אתה תמיד כזה מטומטם", לילד אין כל דרך לדעת אם זוהי ביקורת אמיתית או שההורה סתם כועס. הילד פשוט "מקליט" זאת לצמיתות בתת-מודע שלו ומתנהג בהתאם לכך.

אנו מוצאים כי ילדים אשר תמיד אמרו להם: "לעולם אינך מנקה את החדר שלך, החדר שלך תמיד הפוך" באמת לא מנקים אף פעם את חדרם והוא באמת תמיד הפוך. הילד פשוט פיתח התניה המראה לו את עצמו באורח שלילי באשר לסדר ונקיון. נוכל למצוא אחר כך מבוגרים אשר עשרים ושלושים שנה אחר כך הם עדיין מרושלים ולא-נקיים מכיון שהם תוכנתו מגיל צעיר לחיות כך!

הסיבה השניה לרגשות שליליים היא חוסר אהבה.

אנו יודעים כבר ממה שנאמר בפרק הקודם כי לשלילת אהבה יש השפעה טראומתית ביותר על התפתחות אישיותו של הילד.
כדי שילד יגדל וירגיש נאהב, דרושים שלושה תנאים:

הראשון הוא שההורים יאהבו את עצמם. אנו יודעים כי הורה לא יכול לאהוב את ילדו יותר מאשר הוא אוהב את עצמו. מכיון שרובנו גדלנו אצל הורים שלא אהבו את עצמם במיוחד, רמת האהבה העצמית שהיתה להם היתה כל שהם יכלו להעניק לנו. אנו יודעים גם כי הורה בעל הערכה עצמית נמוכה אשר יש לו מספר ילדים, צריך לחלקה בין כמה ילדים. וילדים להורים בעלי הערכה עצמית נמוכה גדלים להיות אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה בעצמם.

התנאי השני הוא שההורים יאהבו אחד את השני. אנו יודעים כי הילדים לומדים מהי אהבה גם מהתנסות אישית וגם מהתנסות לא-אישית - כלומר, כאשר הם רואים אותה בסביבתם הקרובה. אנו יודעים כי ילדים אשר גדלו להורים אשר לא אהבו זה את זה, לא תמיד ידעו כיצד לפתח יחסי אהבה בעצמם.

ילדים שגדלו במשפחה הרוסה יקימו גם הם, בתורם משפחה הרוסה. אחוז הגירושין היום בארץ הוא גבוה. אחוז גבוה מאד מהנישואים הראשונים מסתיימים בגירושין. מחקרים מורים כי הסיבה לכך היא כי הנישואין הראשונים הם נישואי "תרגול", מכיון שאנשים כה רבים אינם יודעים כיצד לנהל מערכות יחסים בוגרות.

במסגרת הנישואין הראשונה שלהם הם לומדים חלק מהדברים הבסיסיים שיהיה עליהם לדעת כדי לפתח בעתיד יחסים ארוכי טווח. אנו יודעים גם כי אנשים לאחר נישואים ראשונים מתכוונים להינשא בשנית אך הם כבר יודעים כי לא יעשו שוב אותן הטעויות. הם למדו את השיעור ובפעם הבאה הם יהיו חכמים יותר ויבחרו את בן הזוג המתאים; לא תמיד זה קורה, נכון, אך לפעמים כן...

דבר נוסף שאנו יודעים כיום הוא כי אחוז גבוה יחסית של הנישואים בשנית מחזיקים מעמד לתמיד ולאחוז גבוה עוד יותר של הנישואים בשלישית מחזיקים לתמיד. כשאדם נישא ומתגרש, בחברה שלנו, ברוב המקרים זה משום שהוא עדיין נמצא בתהליך של למידה.

אם הילד הוא קורבן של נישואים הרוסים, יש לו נטייה להאמין כי אחד מן ההורים עזב את הבית באשמתו, בעקבות חטא שהוא עצמו חטא. ויותר מכך, אם הוא יעשה זאת שוב, מבלי לדעת מהו החטא, גם ההורה השני יעזוב. לכן חשוב מאוד לדאוג שכאשר נישואים מתפרקים, שני ההורים יסבירו לילדים באורח חד-משמעי כי לא היה לכך כל קשר אליהם.
קורה לעיתים שילדים סובלים בשל הנישואים שהתפרקו מכיון שההורים נוטים להתפרץ עליהם בשעת כעס ולומר להם כי בלעדיהם הדבר לא היה קורה. דבר זה גורם לילדים צלקות קשות, לעיתים לכל ימי חייהם, וכן מעורר בהם גם חוסר בטחון, חוסר אונים, פחד ורגשות אשם.

התנאי השלישי לכך שהילד ירגיש נאהב הוא שההורה באמת יאהב אותו. רוב ההורים מעידים כי הם אוהבים את ילדיהם. אך העובדה היא כי רבים מאיתנו גדלו בבתים בהם ההורים לא אהבו אותנו מספיק.

זהו אחד מן הדברים שקשה לנו מאוד לקבל - שהורינו לא אהבו אותנו או לא אהבו אותנו מספיק. הסיבה לכך היא שכדי לאהוב מישהו, עליך לבלות איתו פרקי זמן ארוכים. הרעיון הרווח היום כי תוכל לעשות רק כמה דקות בחברת ילדיך מדי יום, ובלבד שיהיה זה "זמן איכותי" הוא פשוט טפשי. אנו יודעים כי אין כל דרך שבה נוכל לנהל מערכת יחסים בוגרת על ידי בילוי עם בן הזוג במשך מספר דקות בכל יום, ולכן אין כל דרך בה נוכל להעביר את אהבתנו לילדינו, או לפתח איתם קשר אינטימי אלא אם נבלה איתם במשך פרקי זמן ארוכים בהרבה. אנו יודעים כי "זמן איכות" הוא בהחלט "זמן כמות". ואין כל דרך למדוד את פרק הזמן הזה מראש. עליך להיות מוכן לבלות הרבה זמן עם ילדיך.
הורים רבים עסוקים בבעיות שיש להם עם בן הזוג, בעבודה, עליהם לנסוע, והם טרודים לפעמים גם בבעיות כלכליות. רבים מהם פשוט אינם מקדישים את הזמן הדרוש כדי לפתח יחסי אהבה עם ילדיהם. הם טוענים שהם אוהבים את הילדים ומתכוונים לכך ו"באחד הימים" הם אומנם יקדישו לכך את הזמן הדרוש, אך מהר מאוד חולפת לה הילדות והילד גדל עם תחושות חסר רציניות ויחסי האהבה בינו לבין הוריו לא נוצרו מעולם.

כאשר ילד גדל כקורבן לביקורת הרסנית או גדל בבית ללא אהבה, הוא אינו יודע מדוע הוא קורבן של ביקורת כזו ומדוע בעצם הוא לא זוכה לאהבה שהוא זקוק לה. הילד פשוט משוכנע כי הוא עשה משהו רע, אחרת כיצד יתכן שהוריו מתייחסים אליו כך? מדוע הם מבקרים אותו ושופטים אותו ולא נותנים לו אהבה? הילד מתחיל לחוש אשמה. הוא מתחיל להרגיש כי הוא עשה משהו רע מאוד שרק הוריו יודעים עליו. הוא מטפח רגשות אשם עמוקים אשר הולכים איתו גם בחייו כבוגר.

רגשות אשם כמחסום פסיכולוגי להצלחה
רגשות אשם הם מן הגרועים שברגשות השליליים. רגשות האשם הוגדרו כאחת הבעיות הפסיכולוגיות החמורות של המאה העשרים. הם גורמים לחוסר בטחון, רגשות שליליים, נישואים הרוסים ואישויות הרוסות, יותר מכל רגש אחר. כאשר משתמשים ברגשות אשם באופן מודע, עושים זאת בדרך כלל משתי סיבות: האחת היא - ענישה. אנו יודעים כי נוכל להעניש אדם באופן רגשי על ידי שמוש ברגשות אשם כדי לתמרן את רגשותיו שלו, אנו נגרום לו להרגיש אשם.

הסיבה השניה היא שליטה. רגשות אשם שמשו תמיד ככלי בידי דתות שונות ובידי הורים אשר למדו זאת מהוריהם. השימוש ברגשות אשם הוא כה נפוץ פשוט מכיון שזה עובד. אם ברצונך לתמרן אדם אחר או לשלוט בו, אם תוכל לטעת בו רגשות אשם, הוא יגיב בדיוק כמו דג שנתפס בחכה. הורים רבים משתמשים ברגשות אשם באופן שיטתי כדי לתמרן את ילדיהם ומשיגים בכך שליטה מלאה על רגשותיהם.

אנו יודעים כי אנשים אשר גדלים בתוך רגשות אשם, מבטאים זאת בכמה אופנים. אם התנסית בביקורת הרסנית או בחוסר אהבה, תוכל לזהות חלק מהמאפיינים של אישיות אכולת רגשות אשם. המאפיין הראשון של אדם אשר גדל על ברכי רגשות אשם יהיה שהוא ירגיש נחות, בלתי שווה ובלתי ראוי לדברים טובים. אדם כזה ירגיש שאין לו זכות להנות מהדברים הטובים שהחיים מציעים לו. אדם כזה, כאשר הוא מצליח בחיים יאמר "נו, זה רק זמני, משהו בטח ישתבש בקרוב". הוא יחשוב על כך וידבר על כך ללא הרף ולפי מה שאנו יודעים על חוק הציפיות הוא יהפוך זאת לנבואה שמגשימה את עצמה.

יש המכנים תחושת אשם מסוג זה: "פחד מפני הצלחה". תופעה זו מתרחשת כאשר אדם עובד קשה נפשית ופיזית ומתאמץ בכל דרך שהיא כדי להצליח וברגע שהוא נוגע בהצלחה, התחושה שהוא אינו ראוי לטוב, אשר תוכנתה לתת-מודע שלו בהיותו ילד מפריעה לו וגורמת לו להתנהג בדרך אשר תגרום לו להיכשל ולהימנע שוב ושוב מהצלחה.

פחד זה מהצלחה נגרם על ידי כך שאנו גדלים בתחושה שלא מגיע לנו שיקרו לנו דברים טובים. למעשה, אין כל סיבה נראית לעין מדוע לא נהנה מהחיים. כולנו מכירים את הביטוי "צרות באות בשלשות" וזה בהחלט נכון, אלא שמנסיוננו צרות באות גם ברביעיות, חמישיות ואפילו עשיריות וכך הלאה. אך לעומת זאת גם דברים טובים באים בשלישיות, חמישיות, עשיריות וכך הלאה. לכן אין כל סיבה מדוע שחיינו לא יהיו מורכבים מסדרה של ארועים טובים שילמדו אותנו ויקדמו אותנו הלאה. אין כל סיבה שנהיה "חסרי מזל" או בלתי ראויים לדברים טובים, חוץ מרגשות האשם המקננים בתת-המודע שלנו.

המאפיין השני של רגשות אשם אצל מבוגרים הוא כאשר האדם מבקר ללא הרף את עצמו ואת האחרים. ביקורת הרסנית מתאפיינת בכך שהאדם תמיד משמיץ את עצמו. הוא אומר על עצמו כי הוא תמיד מאחר, לא זוכר שמות, לא טוב מספיק בתחום זה או אחר ומתנצל ללא הרף. הוא מבקר את עצמו כל הזמן וכהמשך טבעי לכך, הוא מבקר גם את האחרים.

המאפיין השלישי של רגשות אשם הוא בכך שקל מאוד לתמרן אדם כזה. ניתן לתמרן אותו בקלות רבה על ידי שמוש ברגשות אשם בכל מצב. כל אחד יכול לתמרן אנשים כאלה בקלות. הם מושכים אנשים אשר יודעים לתמרן אחרים.

יש אומרים כי קיימים בעולם "זורקי רגשות אשם" ו"תופסי רגשות אשם" והם נמשכים כבמטה קסם אחד זה אל זה.
"זורקי רגשות האשם" הם אלה אשר הזדהו בילדותם עם ההורה אשר תמרן אותם בעזרת רגשות אשם ו"תופסי רגשות האשם" מזדהים עם ההורה אשר קיבל אותם. ושני אלה מתחתנים ומגדלים עוד זורקי ותופסי רגשות אשם קטנים וכך מונצחת לה האשמה מדור לדור.

מאפיין רביעי לאדם אשר גדל עם רגשות אשם הוא שהוא עצמו מאשים אחרים ללא הרף. הוא מנסה כל הזמן להאשים אחרים במה שקורה לו בחייו.

מאפיין חמישי הוא שימוש במה שאנו מכנים "שפת הקורבן". אנשים אלה מצטדקים כל הזמן, הם משתמשים בשפה המבקשת ניקוי מאשמה. זוהי טענה מתמדת של "אני לא אשם". "אני לא יכול, אני צריך, לא התכוונתי, אני מצטער, אני מתנצל, זו לא היתה אשמתי". הם בעצם אומרים ללא הרף "אני לא אשם".

שפת הקורבן המסוכנת ביותר מסתכמת במילים "הייתי רוצה". כשאנו אומרים זאת, אנו בעצם מתכוונים "...אבל אני יודע שאני לא יכול". "הלוואי ויכולתי לרדת במשקל" (אבל אני יודע שאני לא יכול), "הלוואי ויכולתי להיות כמוך" (אבל אני יודע שלעולם לא אוכל), "הלוואי והיתה לי עבודה טובה יותר (אבל לא תהיה לי), "הלוואי ואוכל להתגבר על בעיות הקריירה, המשפחה, החינוך, המקצוע, הלוואי והייתי מסיים את התואר שלי..."

היזהרו מהמילה "הלוואי", כי כאשר אנו משתמשים בה, אנו מראש מכוונים את עצמנו לכשלון. כאשר אנו אומרים "אני לא יכול" אנו משדרים לתת-מודע שלנו שאנחנו לא שולטים מספיק בחיים שלנו. כאשר אנו אומרים "הלוואי" אנו אוטומטית אומרים גם שלא נוכל לבצע זאת. והגרוע מכל הוא "אני אנסה". כאשר אתה שומע את המילים הללו יוצאות מפיו של מישהו מיד תוכל לדעת כי הוא כבר מתנצל מראש על הכשלון העתיד לבוא. הוא אומר בפירוש: "אני אנסה, אך ברור שאני עומד להיכשל ואני אומר לך זאת מראש".

האם אי פעם הזמנת אנשים למסיבה ושמעת את התשובה: "אנסה להגיע"? האם הם הגיעו? לא! כאשר מישהו אומר לך "אני אנסה", הוא בעצם אומר "אבל אני אכשל. הזהרתי אותך". כאשר אנו אומרים "אנסה" לעצמנו, התת-מודע שלנו מקבל זאת כהוראה להיכשל. לכן, אל תאמר "אנסה" אמור רק "אעשה זאת" או "לא אעשה זאת". אל תאמר "הלוואי ויכולתי", אלא "אני אוכל" או "לא אוכל". אל תאמר "אני לא יכול" או "אני מוכרח", אלא "לא אעשה זאת מכיון שיש משהו חשוב יותר שעלי לעשות". במילים אחרות, היה ברור, מכיון שהתת-מודע מאזין ומכוון אותנו אל הדברים שאליהם התכוונו.

איך להיפטר מרגשות אשם
אם גדלנו על רגשות אשם, יש כמה דברים שנוכל לעשות כדי להתמודד עם רגשות אשם אלה ולהפטר מהם. הדבר הראשון שנוכל לעשות הוא לחסל את הביקורת העצמית הקטלנית שלנו. לעולם אל תבקר את עצמך על שום דבר ואל תרשה לאף אחד אחר לומר עליך דברים שליליים. כל דבר שלילי על עצמך אינו מתקבל.

הכלל הבסיסי הוא: לעולם אל תגיד על עצמך משהו אלא אם כן אתה רוצה מאוד שהוא יהיה נכון. לעולם אל תאמר משהו על עצמך, אלא אם כן ברצונך שהוא יהפוך לחלק מן האישיות שלך ולחלק מחייך.

הצעד השני שנעשה כדי להפטר מרגשות האשם הוא לסרב להיות מתומרנים באמצעות אשמה. בפעם הבאה שמישהו ינסה לגרום לך לעשות משהו בעזרת הפעלת רגשות אשם, עליך לחייך בנועם ולומר בחביבות וללא כל כעס: "סליחה, האם אתה מנסה לגרום לי להרגיש אשם?" מטרת אמירה זו היא להסב את תשומת ליבו של האדם השני לעובדה כי הוא מנסה לתמרן אותך בעזרת רגשות אשם. די ברור שהאדם השני יכחיש שהוא מנסה זאת, אבל כמה דקות מאוחר יותר, הוא ינסה שוב להפעיל עליך את רגשות האשם. שוב הפסק את השיחה ואמור באותו טון חביב: "סליחה, אבל אתה לא מנסה לגרום לי להרגיש אשם, נכון?" המשך לעשות זאת עד אשר יבין האדם השני היטב כי צורת השפעה כזו פשוט לא עובדת יותר. צורה כזו של יחסים איננה פועלת ועליך מוטל לשבור את הדפוס הזה. זכרו כי אנשים משתמשים ברגשות אשם מתוך הרגל. רובם אינם מודעים לכך שהם עושים זאת. הם פשוט עושים זאת תמיד, מבלי לחשוב פעמיים ואם לא תביא לידיעתם כי זה מה שהם עושים, הם ימשיכו שוב ושוב ואתה תרגיש מזופת בכל פעם שהם יחזרו על כך.

הצעד השלישי במלחמה ברגשות האשם הוא לסרב להשתמש בהטחת האשמות או ברגשות אשם כלפי אנשים אחרים. פשוט להפסיק להאשים אחרים. הזכר לעצמך כל הזמן כי אף אחד לא אשם. אף אחד לא מרגיש אשם והוא באמת לא אשם. אתה הוא האחראי לחייך. אנשים הנוהגים להאשים אחרים הופכים בעצמם לקרבנות אשמה של האחרים. אם תרצה להעלים את רגשות האשם וההאשמות מחייך, עליך להימנע מלהשתמש בהם בעצמך.

הצעד הרביעי והחשוב מכולם, מקורו בחוק נוסף המכונה "חוק הסליחה". נמצא כי היכולת לסלוח היא ציון דרך חשוב בדרך לאישיות בריאה. סימן מובהק לאישיות לא בריאה הוא היכולת לשמור טינה לאורך זמן וחוסר יכולת לסלוח. כמו כן נמצא כי רוב האנשים נושאים עימם מרירות וטינה בשל דברים שקרו להם במשך כל ימי חייהם. הדרך היחידה שבה נוכל לממש את מירב הפוטנציאל הטמון בנו היא ללמוד לסלוח לכולם וכל הזמן, כדי שלא להרשות לכל השטויות השליליות הללו להצטבר במוחנו: כל המרירות, הטינה והכעסים שאנחנו אוגרים ללא צורך.

האנשים הראשונים שעלינו לסלוח להם הם הורינו. ממצא מענין שעלה מתוך מחקרים רבים הוא כי האדם המבוגר הממוצע משוטט בעולם טעון ברגשות מרירות וכעס רבים כלפי הורה אחד או שניהם יחד. אנחנו עדיין כועסים מאוד על הורינו על עוול כלשהו שהם גרמו לנו, משהו שהם עשו או לא עשו בשביל אחד מאחינו, אך לא עשו בשבילנו, משהו שקרה במהלך הילדות ועדיין מכעיס אותנו מאוד. אנו יודעים שזה כך, מכיון שבכל פעם שאנו מתלוננים על הילדות העשוקה שהיתה לנו, אנו זוכרים בדיוק את כל העוולות שגרמו לנו הורינו.

חשוב לזכור, כי כילדים, הבטנו אל הורינו כאל אלוהים, כאל כל-יכולים וקשה לנו לקבל, בהתבגרנו, כי הורינו הם פשוט בני אדם וכי הם טועים ועושים שטויות, ואומרים ועושים דברים לא נכונים, הם לפעמים מרושעים והם אפילו עושים את הדברים האלה לנו. מאוד קשה לנו לקבל זאת והקשה מכל היא המחשבה כי ייתכן שאחד מהורינו לא אהב אותנו כפי שציפינו ממנו. מחשבה זו היא כה טראומתית עד כי רוב המבוגרים מסלקים אותה ממוחם ובכך הם גורמים למתח רב ולמרירות אשר משפיעה על חייהם ועל מערכות היחסים שלהם עם אנשים אחרים.

לכן, הדבר החשוב ביותר שעלינו לעשות הוא לסלוח להורינו במאת האחוזים על כל דבר שהם אי פעם גרמו לנו בימי חיינו. עלינו למחוק את הלוח ולנקות אותו לחלוטין בכל הקשור להורינו. בכל פעם שתחשוב על משהו שעשו הוריך, אשר עדיין גורם לך לכעוס עליהם, בטל את המחשבה באומרך: "אני סולח להם במאה אחוז על כל מה שאי פעם עשו". ישנם פסיכולוגים הטוענים כי עליך לומר זאת בפועל להוריך, אחרים טוענים, ואני מסכים איתם, כי אין זה משנה. במקרים מסוימים, זהו ארוע מזכך ביותר - לשבת עם הוריך ולדון בדברים אשר הרגיזו אותך ולסלוח להם על כך. לפעמים אנשים כותבים מכתב להוריהם. לפעמים הם פשוט מחליטים על כך באופן חד צדדי, לסלוח להורים על הכול ופשוט עושים זאת.

לעולם לא נתבגר ממש ולעולם לא נפתח מערכת יחסים בוגרת עם הורינו, כחברים, עד אשר נסלח להם לחלוטין. אנשים רבים מצאו כי היחסים הטובים ביותר שהגיעו אליהם עם הוריהם היו לאחר שמחלו להם על הכול והחלו להתייחס אליהם כאל בני אדם וכאל חברים לכל דבר. זוהי חוויה נפלאה, בעיקר אם אנו שומרים עדיין טינה להורינו.

הקבוצה השניה של אנשים שעלינו לסלוח להם כדי שנוכל להפוך למבוגרים בעלי רגשות חיוביים כלפי עצמנו ובטוחים בעתידנו, היא כל היתר.

עלינו לסלוח לכל אחד מהאנשים אשר פגע בנו אי-פעם. עלינו להיות משוחררים, פתוחים ונקיים לחלוטין. לא משנה כלל מי זה או מה עשה, עלינו לקבל אחריות מלאה לחיינו ולקבל את העובדה שבכל מצב שנקלענו אליו וכל עוול שנעשה לנו, היינו אנו האחראים לכך, באופן מלא או חלקי.

אנשים רבים חיו חיי אומללות בשל מצבים שליליים אשר קרו להם - עבודה מסויימת שהם איבדו, יחסי קירבה שהתמוטטו, או נישואין שהתפרקו ועשרים ושלושים שנה אחר-כך הם עדיין מזכירים את המרירות והכעס שיש להם אודות אותם אנשים או אותה חברה. אנשים רבים ממש מתמוטטים בשל ארוע אחד ולעולם לא מתגברים על כך.

הדבר החשוב ביותר שיש להבין בקשר לסליחה הוא זה: ראשית, זהו מדד חשוב מאוד לבריאותנו הנפשית. שנית, אתה לא חייב לאהוב את האדם שאתה סולח לו. עליך רק לסלוח לו. אין זה אומר כי עליך לקבל אותו או להתחבר איתו ואין זה אומר כי עליך לאהוב אותו בכל צורה שהיא, אך עליך לסלוח לו להשתחרר מן הטינה שאתה רוחש לו ולהמשיך הלאה. דבר זה הוא הכרחי ביותר. לא נוכל להתקדם לעבר מיצוי הפוטנציאל שלנו אם נמשיך להחזיק ברגשותינו השליליים ושמירת טינה היא אחת מהרגשות השליליים המסוכנים ביותר.

הגורם השלישי שעליך לסלוח לו הוא אתה עצמך. עליך לסלוח לעצמך על כל דבר מרושע, טפשי, מכוער, מגוחך וחסר-טעם אשר ביצעת אי-פעם.

זכור כי אחת התכונות החשובות של אלוהים בדת היהודית וברוב הדתות האחרות הוא תכונת הסליחה – החג החשוב ביותר ביהדות הוא "חג הסליחות" – יום כיפור. בספר נחמיה (פרק ט') נאמר: "ואתה אלוה סליחות חנון ורחום", ובספר דניאל: "לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות". הדת היהודית מעלה על נס את הסליחה כגורם מטהר, ויש לזה בסיס מדעי ופסיכולוגי עמוק.

אך טבעי הוא עבורנו, בני האדם, לטעות ולומר ולעשות דברים אשר נצטער עליהם אחר-כך. אך לשם הצמיחה האישית שלנו, עלינו להניח דברים אלו הצידה, לסלוח לעצמנו, לקבל כי אנחנו רק בני אדם הטועים לפעמים ולהמשיך הלאה. חוסר היכולת לסלוח לעצמנו משמש לעיתים כתרוץ למי שאיננו מתקדם. לעיתים קרובות אנו אכולי רגשות אשם ואומרים לעצמנו ולאחרים אילו טעויות איומות עשינו ואנו משתמשים בכך כתרוץ כדי לא להתקדם בחיים.

לנוכח דברים אלה יש אנשים העשויים לשאול: "האם קבלת אחריות אינה דומה לקבלת אשמה?", ואני רוצה להדגיש כי ההבחנה היא ברורה מאוד - כאשר אנו מקבלים על עצמנו אחריות, אנו מביטים לעבר העתיד ולכל מה שאנו עומדים לעשות, אך כשאנו מאשימים, אנו מביטים אל העבר ואל דברים שלא ניתן לשנותם יותר. לכן, חשוב ביותר - אחריות פירושה מבט קדימה ואשמה פירושה מבט אחורה.

ולבסוף, באשר למחיקת רגשות שליליים ובמיוחד רגשות אשם וחוסר-יכולת - אם אנו חשים כי עשינו משהו למישהו אחר, אשר גורם לנו לחוש אי-נוחות מבפנים, עלינו ללכת ולהתנצל בפניו.

אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הוא להתנצל כאשר טעית. הדבר הקשה ביותר הוא לבוא ולומר: "אני מצטער, עשיתי משהו שאינו כשורה ואני מתנצל על כך ומקווה שתסלח לי". באופן מדהים ביותר, בתשעים ותשעה אחוז מן המקרים האדם השני יאמר: "אני שמח מאוד שבאת. תודה". בסדנה בה השתתפתי בארה"ב ואשר בה המנחה דיבר ברוח הדברים האלה, היו כמה משתתפים שפשוט צעדו מיד לאחר ההרצאה אל הטלפון ודיברו עם חברים אשר מהם התנתקו לפני שנים בשל ארוע טפל כלשהו והתנצלו בפניהם על כך. כאשר אתה תעשה זאת, לרוב האדם השני יאמר: "אני כל כך שמח שהתקשרת, עבר כל כך הרבה זמן מאז התראנו." ולפעמים מערכות יחסים שלמות מתהדקות שוב בעקבות התנצלות של אחד מהצדדים.

אם כן, מהי הסיבה לכך שאנשים לא מתנצלים? מדוע אנשים לא אומרים כי הם מצטערים? הסיבה העיקרית היא שהאגו שלהם מפריע להם. אנשים חושבים כי ההתנצלות תחשב להם לחולשה, אבל למעשה, רק אדם חזק יכול להתנצל. רק לאדם חזק יש מספיק הערכה עצמית, אומץ ואופי כדי להודות בכך שטעה. האדם החלש הוא זה שאיננו מסוגל להתנצל. זהו האדם החלש שאינו מסוגל להסתכל למישהו אחר בעיניים ולומר: "מצטער, טעיתי".

השימוש בטכניקות אלה, כדי לסלוח להוריך, לחבריך ולעצמך באמצעות התנצלות הוא הדבר הבריא והטוב ביותר שנוכל לעשות כאנשים מבוגרים כדי "לנקות את הלוח לחלוטין" כדי שנהיה מוכנים להמריא הלאה.

הדאגה כרגש שלילי
לסיום נושא זה של אחריות ורגשות שליליים, ברצוני להקדיש כמה משפטים לרגש שלילי אחד אחרון המהווה נגע חמור בחברה שלנו וזהו רגש הדאגה. כולנו דואגים. רובנו דואגים כל הזמן בקשר לדברים אשר לא עומדים לקרות יותר מאשר דאגו האנשים אי-פעם. ברצוני לתת לכם נוסחא כדי להתמודד עם הדאגה. אבל לפני כן שלוש נקודות:

א. ההגדרה הטובה ביותר אשר שמעתי אי פעם לדאגה היא "הדאגה היא צורה של פחד הנגרם על ידי חוסר החלטה". כלומר, ברגע שנגיע להחלטה כיצד לפעול, במצבים מדאיגים, הפחד והמתח יתחילו להיעלם מעצמם.

ב. הדאגה היא הצבת מטרות שלילית. דאגה היא כאשר אנו חושבים ומדברים ומתארים לעצמנו בדיוק את הדברים שאיננו רוצים שיקרו. מכל מה שהוזכר עד כה, על אודות חוק האמונה, וחוק הציפיות, אנו יודעים כי כאשר אנו חושבים על דבר מסוים כל הזמן אנו מושכים אותו אל תוך חיינו כמו בעזרת מגנט.

ג. תרופות הנגד כנגד הדאגה הוא פעולה מכוונת. פעולה מכוונת ומודעת המתמודדת עם מצב הדאגה ומתגברת עליו. כל הדאגות מקורן בחוסר החלטה. אנשים רבים דואגים כתוצאה מהרגלים שליליים והתניות שליליות בילדות. אנשים רבים אשר גדלו בצל הורה "דאגן" הופכים ל"דאגנים" בעצמם בבגרותם. לא שיש להם מה לדאוג בעטיו, אך הם רואים חובה לעצמם לדאוג בכל זאת.

וזוהי הנוסחא להתמודדות עם הדאגה: אחת השיטות הטובות והבדוקות ביותר להתמודדות מייעצת להגדיר קודם כל בדיוק מה הוא הדבר המדאיג אותך באמת. כמעט בכל מקרי הדאגה, בעיקר דאגה הגורמת לחרדות בלתי הגיוניות, נדודי שינה, מתח ועייפות, לא הגדרנו לעצמנו בכתב מהו בדיוק הדבר המדאיג אותנו. מהו, בפרטי פרטים המצב המדאיג אותנו?

לפחות בחמישים אחוז מהמקרים, אם תוכל להגדיר מהו בדיוק הדבר המדאיג אותך, תמצא את הפתרון מזנק אליך מהדף. ברפואה נוהגים לומר כי אבחנה נכונה היא מחצית הדרך לריפוי. אם נמצא זמן ונגדיר בכתב מהו המצב המדאיג אותנו, נמצא לו לרוב את הפתרון.

הצעד השני הוא לשאול את עצמך מהו הדבר הגרוע ביותר העלול לקרות כתוצאה מהמצב ואז לכתוב זאת באופן ברור וחד-משמעי. בין אם מדובר בפיטורין או התמוטטות מערכת יחסים, או הרס בריאותי. רוב הדאגות מתעוררות כאשר איננו מסוגלים להתמודד עם הרע מכל. ברגע שנזהה מהו המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות ונכתוב אותו בבירור, נרגיש כמו בלון שהוציאו ממנו את האויר. כל המתח ייעלם.

שמעתי עצה זו מכמה מומחים ואני נוהג בה בעצמי. היא פועלת נהדר. קח דף ניר וחלק אותו לשניים במרכז. בצד אחד רשום בבירור מהו הדבר המדאיג אותך ובצד השני רשום את התוצאה הגרועה ביותר העלולה לנבוע. עכשיו רשום את הדבר השני המדאיג אותך ביותר ואת התוצאה הגרועה ביותר שלו. עשה כך עד אשר מוחך יתבהר לחלוטין. לאחר שתעשה זאת, יתפוגג כל המתח.

הצעד השלישי הוא לקבל כי הדבר הגרוע ביותר עלול לקרות. אמור לעצמך: אם זוהי התוצאה החמורה ביותר, לא אבכה ולא אתאבל. אני פשוט אלמד לחיות איתה. ברגע שאתה מוכן ומזומן לקבל את כל אשר עתיד לקרות, תראה כי אין לך יותר סיבה לדאגה. מאחר שהחלטת כבר מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות, ואתה יודע שזה לא יהרוג אותך, כפי שקורה ברוב המקרים, תוכל להפסיק לדאוג.

הצעד הרביעי והאחרון הוא להתחיל מיד לשפר את הגרוע מכל. ברגע שקיבלת את הגרוע מכל שעשוי לקרות, עליך לעשות כל שביכולתך כדי שהוא לא יקרה. אך מעתה חל שינוי מעניין בדרך החשיבה שלך מאדם דואג וחרד מפני מה שעלול לקרות, הגעת לנקודה בה אתה מסוגל להגדיר בדיוק את המצב, לבחון את התוצאה הגרועה ביותר שיכולה לקרות, ולהתמודד איתה ועל ידי כל אלה להפיג את המתח. הצעד הרביעי גורם לך לצעוד קדימה ולעשות כל דבר חיובי שתוכל לעשות כדי לוודא שהגרוע מכל לא יקרה. כל צעד אשר תצעד קדימה הוא חיובי ומכוון כלפי פתרון הבעיה אשר מסבה לך דאגה.

שיטה זו עזרה להרבה אנשים לפתור את בעיותיהם. דרך אגב, אם אתה שוקל להיכנס למצב הדורש ממך מחוייבות עמוקה, זוהי הדרך המושלמת לנתח את המצב כדי להחליט אם להתחייב. שאל את עצמך מהו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות כתוצאה מההחלטה והאם אני מוכן לחיות איתו, אם אכן יקרה? ואם אינך מוכן, אל תכנס למצב זה. אך אם אתה מוכן, וודא בכל דרך אפשרית שהגרוע ביותר לא יקרה.

ג'והן פול גטי, המיליארדר האמריקאי הידוע אמר כי הוא לעולם אינו דואג בגלל עיסקה, ברגע שנכנס לתוכה. לפני שהוא הצטרף לעסקה הוא נהג לשקול בזהירות רבה את הרווחים הצפויים, אך כאשר היה כבר בפנים, הוא השקיע את כל מרצו כדי לדאוג שהדבר הגרוע ביותר לא יקרה. אם תשתמש בשיטת-על זו כדי להתמודד עם הדאגה, אם תלמד לסלוח לכולם, אם תלמד להתגבר על רגשות אשם על ידי כך שתסרב להיות מתומרן בעזרתם ועל ידי סרוב מוחלט להטיל את האשם במישהו אחר ואם תקבל על עצמך אחריות מוחלטת לחייך, תוכל להתקדם צעד אחר צעד אל עבר מחיקת כל הרגשות השליליים מחייך ורק לאחר שתיפטר מרגשותיך השליליים תוכל ליצור לעצמך קרקע פוריה להתחלה חדשה.







Copyright © by Meir Liraz. All rights reserved